"ושככה סערת נפשי, וגלי שקטו.
החושך נחלש כמעה, והגשם הפסיק.
הכאב המבלבל עוד עמד שם, מביט בי.
נראה היה כי הוא מאוכזב למדי.

כאב לו לראותני רגוע, נינוח,
קורא ליומי מחדש להאיר.
הוא אהב את הסער, את הקור,
את הרוח, את לוחשי בלילות: "איך פתאום יום סגריר?"

הוא השפיל מבטו העצוב, שעייף כבר.
כרוצה לי לומר אל תיצפה לישועה.
אך היה כבר כמו שקט מתוק ששלט שם,
שהחדיר בי תחושה עדינה של תקווה.

כשמיקד מבטו, כרוצה בי לפגוע,
כמייחל להחיות את פחדיי בלי סיבה.
מתוך ים של זריחה נפלאה היא הופיעה,
והדליקה לי אור של תקופה חדשה..."