ילדה שלי, עכשיו תאכלי מרק.
אני יודעת שהבית מפורק,
שהרצפה נסדקת אוטוטו.
ילדה שלי, את תשכחי אותו.

לא שיכחה של "לא רוצה לראות",
לא שיכחה של "יש גם אחרות",
לא שיכחה של "לא קרה בכלל".
את תשכחי באהבה ובמזל.

עכשיו, ילדה, התיק שלך כבד.
עכשיו האוטובוס שלך יורד
ברבע נצח בין משוריינים
לקראת הים, ומהסבים - לנינים.

את תשכחי את זה. את תזכרי
הכל. תיזהרי, צבע טרי:
יש זכרון לטווח קצר - אותו אחד
שנעלם בתוך עשן נחמד,

מאוד רגיש לחילופי עונות.
כשהוא ישן, תלכי על בהונות.
והנה קיר ישן, מלא כתובות:
יש זכרון לטווח ארוך, אחות.

אל תקלפי אותו, אל תכעסי.
תוסיפי כתובת משלך, ותכסי
את כל הקיר בצמח מטפס.
תני לבטון הזה להתמוסס

בחזרה אל החבית, מצב נוזלי,
מרק של כוכבים. (תאכלי, תאכלי.)
תהיי לי מחדש - אתר בניין,
תהיי לי שוב - ניצן - ראשן - מעיין!

את תלמדי לשכוח ולזכור
את כל מה שקרה, את המצור
על נשמתך, את העלבון והכאב,
את אשמתך ואת הבית החרב.

אני לא משחקת בסתירות:
כל ההתחכמויות שלי גמורות,
ובניחוש של איכרים לבי קבע:
יש שיכחה של "תזכרי באהבה".

אני אכתוב לך עוד, ילדה שלי.
אביא לך מים מתוקים, כשתשתלי
ותגדלי בזכרון המזדכך
באהבה - את כל אהבתך.