היא הולכת
מתרחקת
מושיט יד, אולי תזכור להסתובב
להגיד שלום
מסתכלת קדימה.

הוא צועק
מנסה
ממשיכה ללכת, הוא לא עומד בזה יותר
אבל יש בה משהו שגורם לו
לרצות להמשיך.

היא כותבת
מחייכת
רק כי ביקש שלא תתרחק
אבל זה לא אמין יותר
הוא שקט.

הוא חושב
זה נגמר
מושיט יד לעבר
אבל מוצא רק זיכרון
מטפטף.

היא שכחה
ריקבון
ימים של בדידות
שלא נגמרים
שאריות של תקווה.

היא צועקת:
זאב
הוא כבר לא שומע
אם הייתה מתעוררת קודם
אבל לא.

אהבה מדממת
גוססת
הרצון עוד נשאר
אבל אין כבר תקווה
הוא נכנע.