|
היא הולכת
מתרחקת
מושיט יד, אולי תזכור להסתובב
להגיד שלום
מסתכלת קדימה.
הוא צועק
מנסה
ממשיכה ללכת, הוא לא עומד בזה יותר
אבל יש בה משהו שגורם לו
לרצות להמשיך.
היא כותבת
מחייכת
רק כי ביקש שלא תתרחק
אבל זה לא אמין יותר
הוא שקט.
הוא חושב
זה נגמר
מושיט יד לעבר
אבל מוצא רק זיכרון
מטפטף.
היא שכחה
ריקבון
ימים של בדידות
שלא נגמרים
שאריות של תקווה.
היא צועקת:
זאב
הוא כבר לא שומע
אם הייתה מתעוררת קודם
אבל לא.
אהבה מדממת
גוססת
הרצון עוד נשאר
אבל אין כבר תקווה
הוא נכנע. |
|
|
זה לא נכון שאני
סנילי ממש לא
וזה שאני בן
שלושים לא עושה
אותי ללא כשיר
לגלוש במורד
ההר, הנאצים
אמורים להיכנס
ולפלוש לנפאל
חבל כי זה יגמור
את כל הסמים שם
שלא לדבר על מצב
הרי הגעש...
אחות!
חצ'קל איש מוסד
חוגג יום הולדת
99 בעוד ניוון
שרירים. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.