הצלפה באוויר,
שקט, דממה,
אין אוויר לנשימה,
כולנו עומדות כאן בשורה,
מסתכלות כמו חיות מורעבות אליו,
מחכות שייתן את הסימן.
שריקה ארוכה וצפצפנית,
מסתדרות לפי הסדר,
אחת אחת, ממש כמו עדר,
והוא, בחיוך מזויף ליד כולם,
אומר "כל הכבוד, זה היה נהדר",
ואנחנו חוזרות אחת אחת,
ממש כמו עדר לתוך הכלוב,
ומחכות לקרקס הבא.
איש לא מבין את הכאב שלנו,
איש לא הרגיש את ההצלפות,
הבכי, הכאב הבלתי נסבל של עוד יום לעבור,
את איש זה לא מעניין.
בשבילם אנחנו מופע קרקס,
אנחנו, שרידי האנושות, הפכנו למופע קרקס.
כשאימא הייתה לוקחת אותי לקרקס,
היינו רואות פילים,
ואריות ונמרים, ולא שמענו את הבכי שלהם.
איש לא דמיין שכך האנושות תסתיים,
בתור קרקס.