ושוב אני לא מצליחה להירדם בגללך. הדמעות זורמות בלי לשים לב
לאן, וכבר עשיתי לעצמי כחולים מרוב שהוצאתי על עצמי עצבים.
הזכרונות הורגים אותי. התקוות החלולות האלה שלי גורמות לי
להרגיש חסרת אונים וכל כך בא לי להרוס משהו. לנפץ את המשקפיים
שלי על הקיר, לקרוע ניירות או סתם לבדוק אם הציפורניים שלי
מספיק חדות כדי לחתוך ורידים. בעצם, בא לי לשרוף משהו. קופסת
הגפרורים ששוכבת על השולחן שלי קוראת לי להשתמש בה. אש זה חזק,
אש זה עוצמתי. אני רוצה שהאש תבלע את הזיכרונות, לא תשאיר
כלום. עכשיו צריך רק לחפש משהו לשרוף. משהו שאם תגלה ששרפתי,
יכאב לך לחשוב שעשיתי משהו כזה. פשוט יכאב לך, אפילו רק קצת.
טוב, אז יש את העגילים עם הלב שקנית לי לחצי שנה שלנו ביחד,
אבל אי אפשר לשרוף אותם. הדבר הכי נורא שאפשר לעשות להם זה
להפשיט אותם מהאבנים שמודבקות עליהם. וחוץ מזה, חבל על
העגילים. דווקא אהבתי אותם. יש את הקופסא שבהם הבאת לי את
העגילים, מה איתה? לא, חבל. קופסא יפה. אולי תמונות שלנו יחד,
למרות שבמילא אין כל כך הרבה. לא. במילא אני לא יכולה להביט על
תמונות שלך. אני לא יכולה לראות אותך, איתי, שמח. וגם חבל על
התמונות. אולי את כרטיסי הברכה שהבאת לי? כל כך מקסימים, כל כך
מרגשים, כל כך מלאים בשקרים שלך. אהבה עאלק. אם היית אוהב
אותי, לא היינו פה עכשיו. הם מסתמנים כמטרה המושלמת, אבל אני
לא יכולה לשרוף אותם. פשוט לא. אולי את המסגרת לתמונה שקנית לי
ליום האהבה? לא, אי אפשר לשרוף אותה. אולי את הבובות שקנית לי?
אולי את עדינה הפרה? אולי סדין עליו שכבת או בגד שהסרת ממני?
ואולי אשרוף את עצמי, וזהו? הרי גם אני הייתי פעם שלך. אם
אשרוף את עצמי, יכאב לך? אפילו רק קצת?
לא. גם זה מיותר. כי כמו תמיד, לי יכאב יותר.