מכונת שתייה מימין, סנדוויצ'ים משמאל, מסדרון לפניי. הבטתי
מסביב ותהיתי אם בא לי עכשיו על איזה נקטר מנגו או סנדוויץ'
גבינה צהובה מעופש, או שאולי עדיף להפסיק לנסות לברוח מהמבוכה
ולקפוץ ישר למים. אנשים התהלכו מסביב, עברו לידי, רובם
בנונשלנטיות מוחלטת, ותהיתי איך, ואז שוב שקעתי במחשבות, ואז
יצאתי מזה והבטתי על בחורה שעברה מולי, ששידרה מראה של אחת
שמסתובבת בקניון, ואז שוב שקעתי במחשבות, ואז שוב יצאתי מזה.
ואז חשבתי שאולי הנונשלנטיות נובעת מזה שגם האנשים סביבי חשבו
אותו דבר ואז שקעו במחשבה. אולי מבחוץ גם אני נראית כמו אחת
שנוח לה, וגם אני משדרת נונשלנטיות. יחסית למה שאני מרגישה
בפנים, כל הבעה על פניי תיראה נונשלנטית. כל כך התחשק לעשן
איזו סיגריה באותו רגע, אבל א' - שלט גדול ומאיים אסר עליי
לעשות כך, וב' - אני לא מעשנת.
הבטתי שוב על מכונת הסנדוויצ'ים, והחלטתי שלפני שאני יוצאת מפה
אני אקנה לי איזה סנדוויץ'. צהובה או חביתה או אולי בולגרית,
תלוי מה יבוא לי באותו הרגע. ואולי גם איזה מנגו. או אולי
תות-בננה.
לקחתי נשימה עמוקה מריח המנטה ששרר בחדר והחלתי להתקדם לעבר
המסדרון. נכנסתי לחדר - אולם - שכבר היו בו מספר לא מועט של
אנשים. כמה מהם אפילו נראו קצת מוכרים, אולי מבחוץ, אולי
מהתיכון, אולי סתם יש להם פרצוף מוכר. היה מצחיק לחשוב שהם
כמוני. גם הם צריכים טיפול כדי להתגבר על הבעיות שלהם. על
הבעיה. אני זוכרת שראיתי פעם באיזו סדרת טלוויזיה, או אולי זה
היה סרט, שהצעד הראשון בגמילה הוא להודות שיש לך בעיה. אבל מי
לא ידע שיש לי בעיה? אמא שלי התעקשה לפטם אותי בשוקולד כל פעם
שראתה אותי עם דמעות בעיניים, חברות שלי התעקשו להשמיע לי
מילים מיותרות, ועיקמו פרצוף כשגיליתי סימנים של שבירה. שיחות
נפש התנהלו עם אנשים שבקושי הכרתי. מכרים ניסו לחבק אותי ולשדך
לי כל מה שזז כדי שאתגבר. זו לא הייתה הודאה, זו הייתה הודעה
לעיתונות. עכשיו, מישהו היה צריך להנחות אותי הלאה. מה הצעד
השני? כי הצעד הראשון הזה לא הוביל אותי לשום מקום.

התיישבתי על כסא פלסטיק חצי מתפרק, רגל על רגל, וחיכיתי
בסבלנות עד שיתחיל. טוב, בהתחלה זה היה בסבלנות, אחרי זה כבר
שוב שקעתי במחשבות. הדמעות שהחלו להצטבר בעיניי כנראה הפריעו
לי קצת, כי בינתיים, האולם התמלא. כשהתפוצצה הבועה בה הייתי
שרויה במשך הזמן הלא-קצוב הזה, שמתי לב שכמעט כל העיניים בחדר
מופנות לכיווני, בוהות בי, מחכות בקוצר רוח לשמוע כמה אני חסרת
אונים ומה הצרות שלי ביחס לצרות שלהם. תהיתי למה אני פה בכלל,
למה אני צריכה את זה, אבל זה כבר לא עזר. קמתי בזהירות, כדי
שהכיסא לא יחרוק, והתנועעתי במקומי באי נוחות. "קוראים לי
אנה", אמרתי, והשפלתי מבט כדי להימנע מהמבוכה, מכל המבטים
שהתמקדו מי. "אני... נקייה, כבר חודשיים". נשארתי לעמוד,
בדממה, עד שהמבטים עברו לבלונדינית הקטנה שישבה לידי, והרגשתי
הקלה מסוימת בעוד חזרתי לשבת. הרגשתי פתאום משוחררת, מספיק
משוחררת כדי להמשיך לחשוב, כדי לנסות להבין איך נכנעתי לפיתוי
מההתחלה. בעצם, לא איך, למה. למה לא הייתי מספיק זהירה, למה לא
הייתי יותר חכמה ונמנעתי מלהתמכר למתיקות, לשגרה, לתחושה,
לנוחות.
"נפרדנו לפני שלושה חודשים", אמרה מתולתלת אחת שישבה במרחק שני
כיסאות ממני. "רציתי להתמסד. הוא לא רצה, אז עזבתי. חשבתי שהוא
יתפקח ויחזור..." ואז היא הרכינה ראש. "הוא מצא מישהי אחרת.
הוא לא חזר". קולה היה חנוק מדמעות, ואחד שישב משמאלה טפח לה
על הגב כדי לנסות ולנחם אותה. זו שישבה לידה סיפרה סיפור על
בגידה, והעבירה את שרביט הדיבור לבאה בתור. אליי. נזהרתי. לא
רציתי שוב לאבד פוקוס. לא רציתי להיפתח, אבל המבטים ששבו
להתמקד בי הפשיטו אותי כנגד רצוני. "היינו ביחד שבעה חודשים",
התחלתי קצת חלש מדי, והשתעלתי על מנת לנקות את גרוני. "והיה
טוב. עד שבחודש האחרון שלנו יחד נתתי לו קצת יותר מדי מרחב כדי
שיוכל להקדיש קצת זמן לעצמו, לצאת מהלחץ". היו כמה אנשים
שהנידו ראש, כנראה לאות הזדהות. "הוא שכח ממני. התגבר עוד לפני
שזה נגמר". שוב הרגשתי איך הדמעות מתחילות להיאגר לי בעיניים,
בעוד הסיטואציה, הזיכרונות, חגגו לי בראש. "וזהו." סיימתי, כדי
שהמבטים יסורו ממני ויתנו לי לבכות בשקט. המבטים עזבו אותי,
וחזרתי לשבת. הנבגדת שישבה לידי הסתכלה עליי במבט מלא רחמים,
ורק רציתי שתזכור שגם לה יש בעיות ותפסיק להסתכל.

ישבתי על המכסה הסגור של האסלה בשירותי הנשים וניגבתי את
הדמעות עם נייר טואלט שהזכיר קצת נייר זכוכית. בחיקי שכב פנקס
נייר שתמיד ליווה אותי לכל מקום. "זו הגמילה הכי קשה שיש",
כתבתי, "הגמילה מהרגש. מהמגע, מתחושת הביטחון". שוב ניגבתי את
הדמעות, והמסקרה שלי נמרחה עוד קצת. "הצעד הראשון כבר כביכול
נעשה, אבל אני עדיין תקועה פה".
כשיצאתי, לא הסתכלתי לצדדים. חלק מהנוכחים כבר הלכו, חלקם שבו
לעטות הבעה נונשלנטית, וחלקם נכנעו לכאב. לכאב של האובדן,
אובדן האהבה ושל הזכות לאהוב ולהרגיש נאהבים. כשכן הסתכלתי
לצדדים, ראיתי שוב את מכונת הסנדוויצ'ים, ופשוט המשכתי ללכת.
עשיתי צעד ראשון ואז שני ואז שלישי לקראת היציאה. את התיאבון
כבר איבדתי. נגמלתי מהרעב. לזה אין שום תוכנית גמילה. הלוואי
שהיה כל כך קל להיגמל גם מהכאב.