אני אהבתי אותו דווקא אותו מתוך כולם,
אני לא יכולה להניח את האצבע על הסיבה,
אני לא יכולה להסביר איזו קרבה שמצאתי בו, הקרבה שהרגשתי בפעם
הראשונה מאותו ערב עד היום במשך 3 שנים, את הקרבה שתמשך עוד
להרבה ימים, לילות, חודשים ושנים,האהבה הזאת שהייתה חזקה ממני
יותר מכל כוח שבעולם אהבה לבנאדם מיוחד אהבה ראשונה אליו,
זה לא שהוא חכם במיוחד והוא גם לא ילד טוב,
כן אני מודה הוא ילד יפה מאוד והוא "מלך השכונה" אך זה גם לא
זה, נשבעת.
יש לו בזק של ילד בעניים אך יש לו נוכחות שגורמת לי להתמכר
אליו בלי כל רגש של אשמה שיש בהתמכרות בדרך כלל.
יש את ההרגשה שזה הכי טוב שיש, הכי נכון והכי אמיתי,
אני אהבתי אותו נורא וכ"כ רציתי אותו לצידי לחמתי כל רגע בשביל
אליו להתקרב, בשביל לראות אותו לרגע, לרקוד איתו ריקוד אחד
אחרון ועוד נשיקה קטנה, עכשיו אחרי מלחמות רבות שנפצעתי המון
ואני לא מדברת על פגיעה קיצונית אלא פנימית, פגיעות של אנשים
אכזריים שפגעו, ששיקרו, שניצלו, שצחקו לי בפנים, שאמרו שאין
סיכוי שהוא ירק לכיווני, ילדים שהתעללו בי רגשית, נפשית וכן...
גם קיצונית,
נהיינו ידידים טובים, מאהבה לבן הפכה אהבתי הראשונה לאהבת
ידיד, ידיד טוב...
ועדיין אותם ילדים אומרים שהוא לא שם עלי,
ועדיין אותם ילדים חסרי רגשות מנסים אותי להפיל - את ליבי
לשבור,
אך לא אתן להם יותר להפריע לי כי אני יודעת יותר מכולם שאותי
אוהב הוא כידידה, ידידה טובה שאפשר לדבר איתה, ואני שמחה על
זאת כי אני מרגישה טוב ביחסי ידידות איתו,
להיות קרובה לחייו שלו, ועכשיו איני דלוקה עליו יותר, למרות
שעדיין את המבט שגורם לי לרצות להיות רק איתו - כל הזמן,
אך עכשיו בטור ידיד ולקבל חיבוק נעים,נשיקה רכה והמון אהבה,
אך מעולם לא אשכח אותו, את האהבה, את הנשיקה... את האהבה
הראשונה...