בית ספר, מגרש המשחקים הגדול. שם לצביעות יש פנים רבות בדמויות
שונות. כשאני רואה אנשים מסביבי, אני לא יכול שלא לתהות עד כמה
הם אמיתיים, עד כמה הם מי שהם באמת ואיפה הם מתחילים להיות מה
שהם היו רוצים להיות, מי שהחברה רוצה שהם יהיו.
השעה הייתה שמונה ורבע כשהגעתי לבית הספר. שעתיים של שיעור
ספרות עמדו להתחיל בעוד חמש דקות, זה דווקא עודד אותי. ספרות
זה אחד המקצועות היותר נסבלים בשבילי, בניגוד למתמטיקה, למשל.
אם הבוקר היה מתחיל בשעתיים מתמטיקה במקום ספרות, הייתי מעדיף
להתחיל את היום שלי בעשר. זה לא שאני תלמיד גרוע או משהו כזה,
זה רק שלא מסתדר לי כל העניין הזה של מספרים. אני טוב במה שאני
אוהב, וספרות אני אוהב. בעצם, זה המקצוע הכי קל שיכול להיות,
אתה פשוט אומר מה דעתך - אין נכון או לא נכון, כל עוד אתה יודע
להסביר את עצמך תמיד תהיה צודק.
הכיתה הייתה מלאה כמעט לגמרי כשהתיישבתי במקומי. שני ספסלים
לפני כבר ישבו שלומי והחברה שלו סתוונית. שלומי היה בחור גדול
ולא חכם במיוחד, שהיה נוהג להביע את דעתו הטיפשית מתי שרק היה
יכול. אוזניות של דיסקמן היו מונחות על ראשו עכשיו וסתוונית לא
נראתה מרוצה מהמצב. "מאמי, תן לי גם לשמוע..." היא אמרה
ועיוותה את פניה ספוגות האיפור במבט מתחנן. שלומי הוריד את
האוזניות ונתן אותן לסתוונית. הוצאתי את המחברת מהתיק והתחלתי
לשרבט תשובות קצרות לשאלות משיעורי הבית. סתוונית זמזמה לעצמה
את השיר ששמעה. לרגע היה נדמה שהשיר מוכר לי, אבל מיד פסלתי את
האפשרות. לא יתכן שאני והם שומעים את אותה מוזיקה. המשכתי
לשאלה מספר 3, כשסתוונית שרה לעצמה (בזיופים איומים, יש לציין)
: "מחפשת אותו עכשיו למעלה, מחפשת הסבר, למה?". לא היה עכשיו
שום ספק, סתוונית מקשיבה ללהקת "הפוליאסטר". מה לסתוונית
ולמוזיקה כזאת? זה אפל מדי ומסובך מדי בשביל מישהי שהמשפט הכי
עמוק שהיא אמרה אי פעם היה: אל תהיה עצוב, אתה לא שמח כשאתה
עצוב. העניין היה מוזר מדי.  "מה את שומעת?" שאלתי אותה. "האא?
זה "הפוליאסטר". זה מה-זה יפה..." היא אמרה וציחקקה.
"כן.... אבל... את יודעת בכלל מה זה? ז'תומרת, מה את חושבת שזה
אומר, השורה הזאת 'מחפשת אותו עכשיו למעלה, מחפשת הסבר, למה'
". שאלתי. "הא? לא'ידעת.... נראה לי זה על אחת שהחבר שלה הלך,
אז היא עולה לקומה שלו לשאול אותו למה. מה לא?". סתוונית ענתה.
"מה עידן? מה השאלות האלה? לא צריך לנתח את השיר הוא יפה
וזהו". אמר שלומי שהיה חייב להוסיף את דעתו. אני די בטוח שאני
יודע מאיפה הגיע הדיסק הזה. בני, אחד מחבריו היותר מפותחים של
שלומי שומע את "הפוליאסטר", מה שאומר אוטומטית שכל מה שבני
שומע גם שלומי שומע. ככה זה היה תמיד, שלומי עושה מה שבני עושה
וסתוונית עושה מה ששלומי עושה. הצילצול לתחילת השיעור נשמע.
המורה נכנסה לכיתה והתחילה את השיעור.
הפסקת עשר. ירדתי לעבר הצד האחורי של החצר, שם נפגשתי כל הפסקה
עם חבריי. עברתי על פני חדר מורים כששמעתי קול מוכר, מוכר מדי,
קורא לי מאחורי. "עידן!". זאת הייתה אמא שלי. "שכחת את האוכל
חמודי, הנה". היא אמרה והושיטה לי סנדויץ' עטוף בנייר לבן.
דווקא ברגע זה עברה במסדרון גם מנהלת התיכון שלי, נטשה רפיצול.
"שלום, מה שלומך?". קראה אימי לעברה. יופי, זה מה שהיה חסר לי.
נטשה רפיצול הייתה אישה רצינית וקשוחה, שמתהלכת תמיד בדרמטיות
במסדרונות בית הספר.
"שלום". אמרה נטשה וחיוך מזויף נמתח על פניה. "אמא של עידן
נכון? כן. בוודאי שאני זוכרת". "איך עידן? הכל בסדר?" ניצלה
אימי את ההזדמנות. "עידן בסדר, לא עושה צרות מיוחדות" ענתה
נטשה, שכנראה הספיקה לשכוח שלפני כמה ימים היא איימה עליי
בהשעיה אם אני לא אתחיל לבוא עם התלבושת האחידה של בית הספר.
או שכנראה זה לא נחשב אצלה כ"צרות מיוחדות". "בסדר... טוב
עידני, אני מיד הולכת שלא תגיד שאני עושה לך פדיחות...". אמרה
אימי וחייכה חיוך, שבניגוד לחיוכה של נטשה היה אמיתי ומלא
חיים. "מפחידה קצת... אתה לא חושב?". הוסיפה אימי אחרי שנטשה
הסתלקה, ובלי לחכות לתשובה ממני, היא החלה לצעוד לעבר הדלת.
חייכתי לעצמי, על אמא שלי אי אפשר לעבוד. "אה, ועוד דבר, אם לא
קשה לך תאסוף היום את לילי מהגן". היא הוסיפה כשגבה מופנה
אליי, בעודה הולכת. "אין בעיה". השבתי.
מאז שקיבלתי רשיון נהיגה, אימי נוהגת לבקש ממני מדי פעם לעשות
לה טובות כמו לאסוף את אחותי, לילי, מהגן. אני דווקא אוהב
לאסוף אותה, לפעמים אני מושיב אותה במושב הקדמי, ואנחנו ככה
מדברים. זה נחמד לשמוע את התמימות בדברים שלה, כשהיא מספרת לי
על הברבי החדשה בגן, או על איך שאחד הילדים לא נתן לה את
להתגלש במגלשה. קשה להאמין שפעם כולנו היינו ככה.
כבר כמעט חצי הפסקה עברה כשהגעתי לצד האחורי של החצר. כולם כבר
היו שם. "...זה לא שאסור להם להביא יותר מאחד, זה לא משתלם
להם, המיסים גבוהים מדי". אמר ארז ולקח שאיפה ארוכה מהסיגריה.
"מה קורה עידן?". הוא פנה אלי. "אתה יודע... חיים... על מה
מתווכחים פה?". שאלתי. "סתם... ארז מסביר לי משהו על הילודה
בסין. לעבודה בגיאוגרפיה אתה יודע...". אמרה מאיה. ככה, כל
הפסקה היינו נפגשים שם, ארז, מאיה, ערן ואני, מדברים על החיים
וצוחקים. לא היינו דומים אחד לשני, להפך כל אחד מאתנו היה
שונה, לכל אחד הייתה את הדעה שלו והגישה שלו. זה מה שאהבתי
בשיחות שלנו, כל אחד אמר מה שהוא חשב בלי לחשוש מה השאר יגידו.
היינו מנצלים כל הפסקה כדי לדבר, מפני שכולנו היינו מכיתות
שונות בשכבה. מאיה הייתה מהכיתה המוגברת, ערן ואני בכיתות
רגילות וארז היה במב"ר. ארז הוא באמת בן אדם מוזר. הוא חכם
יותר מכל תלמיד מוגברת שאני מכיר ובכל זאת הוא בחר להיות
במב"ר, לא בגלל שהוא צריך - בגלל שהוא רוצה.
ארז לקח עכשיו עוד שאכטה וכיבה את הסיגריה. הוא סיים בקושי רבע
סיגריה וכבר כיבה אותה. זה היה עוד אחת מהמוזרויות שלו, כבר
שלוש שנים שאני מכיר את ארז ומעולם הוא לא עישן יותר מחצי
סיגריה. כששאלתי אותו פעם למה הוא עושה את זה, הוא ענה לי שהוא
קרא איזה השערה של מדענים, שאומרת שאם מעשנים רק קצת בכל פעם
הגוף מחסן את עצמו בסופו של דבר נגד נזקי העישון. "זה פועל
בדיוק כמו חיסון. נותנים לגוף כמות קטנה ומרוכזת של החומר
המזיק, והגוף מתמודד עם זה בעצמו". הוא היה אומר לי. "אבל אתה
לא יכול להסתמך על השערה מעורפלת של כמה מדענים מטורפים. יום
אחד אתה תהרוג את עצמך בגלל כל האידיולוגיות שלך..." אמרתי לו,
אבל הוא רק צחק.
"עכשיו אחרי שעידן הגיע ואחרי שמתחת אותי כל הבוקר, אתה מוכן
להואיל בטובך ולספר לנו מה שרצית לספר?". פנתה מאיה אל ארז.
"מה?, אני לא מעודכן, מה קורה?". שאלתי בבלבול. "מיד תדע". אמר
ארז בקול רשמי משהו. אפילו ערן, שהתערב בשיחה רק לעיתים רחוקות
(רוב הזמן הוא חיבר לחנים חדשים לשירים, אצלו בראש), נראה
סקרן. "ובכן, אתם זוכרים שאמרתי שאני לא מתכוון לעשות צבא?".
לפני כמה חודשים ארז סיפר לנו שהוא הופך לסרבן ושהוא לא מתכוון
לעשות צבא. אני חשבתי שזאת טעות רצינית, בייחוד בשביל בן אדם
כמו ארז. התווכחתי איתו במשך שבועיים אולי, אבל לא הצלחתי
לשכנע אותו. כמו תמיד, הוא היה משכנע. הוא יכול היה להפוך את
הרמטכ"ל בעצמו לפציפיסט עם נימוקים כאלה.
"ברור. איך אפשר לשכוח...." אמרתי במרירות. "חכה...." הוא אמר
לי וניסה להסתיר את החיוך שלו. "בכל מקרה, אני חייב לכם
התנצלות. אני לא יודע איך להגיד לכם את זה... אבל... כבר כמה
שנים שאני לומד גם במקום אחר, מקום הרבה יותר רציני מהמקום
הזה". הוא העביר את מבטו על פני כולנו. "אני לומד לתואר ראשון
בפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה". דממה השתררה לכמה שניות בזמן
שכולנו עיכלנו את הפצצה. "וואלה? אתה רציני?". מאיה הייתה
הראשונה לשבור את השתיקה. "זה גדול! זה יחסוך לך מלא זמן
בעתיד! תוכל לעשות מה שתרצה בלי הדאגה הזאת של אוניברסיטה על
הראש".
"אז בגלל זה אתה לומד במב"ר..." אמר ערן. "כן... אין לי זמן
לשטויות האלה של תעודת בגרות. בחיים האמיתיים זה לא נותן לך
כלום". אמר ארז והסתכל עלי. "אבל עדיין אם אני רוצה להשלים
בגרויות אני יכול". הוא הוסיף למראה הפרצוף שלי. "רגע, איך זה
קשור לצבא?". שאלה מאיה. "אז זהו, שהייתי בטוח שאני לא אספיק
לגמור לעשות את התואר לפני שאני אתגייס, אז חשבתי שלא כדאי לי
להתגייס. קודם להשלים את התואר.. אתם יודעים.  אבל אז לקחתי
קורסים כפולים והשקעתי המון זמן להספיק ללמוד הכל, ואני גאה
לומר שבעוד שבוע יהיה לכם העונג לדבר עם בעל תואר ראשון
לפילוסופיה, שהולך לעשות צבא כי יהיה לו זמן לזה". הוא אמר
וצחק. "עכשיו הוא יתחיל להתנשא לנו...  הפרופסור". אמרה מאיה
וצחקה גם היא. רק אני נותרתי ככה, בין המום לכועס. איך ארז היה
יכול להסתיר מאתנו, החברים הכי טובים שלו, את זה? איך הוא יכל
היה להשתמש בתירוץ הזה, שהוא פציפיסט, כדי לברוח מהצבא,
מהאחריות הלאומית שלו? איך הוא יכל היה להיות כל כך צבוע? הבן
אדם הכי אמיתי שהכרתי. רציתי להגיד לו משהו, לצעוק עליו, להגיד
לו שהוא לא יותר טוב משלומי או מנטשה, אבל בדיוק אז, בזמן הכי
לא מתאים, נשמע צלצול סוף ההפסקה. "מה אתה ככה עידן?" הוא פנה
אלי ומבלי לחכות לתשובה הוסיף "אני חייב לרוץ לחדר של היועצת.
יש לי כמה דברים לסדר". הוא אמר והלך. "חייך קצת..." אמרה לי
מאיה והיא וערן הלכו גם הם לדרכם. את השעה הבאה ביליתי במחשבה
על מה שקרה. לא יכולתי להישאר יותר במקום הזה, הייתי חייב
לצאת. בצלצול הבא יצאתי מהכיתה ולא חזרתי יותר באותו היום.
נהגתי ולא ידעתי לאן אני נוסע, עד שלבסוף נזכרתי במשהו שהחזיר
אותי למציאות. אני חייב לאסוף את לילי מהגן!. השעה הייתה
מוקדמת מדי כשהגעתי לגן, הייתה לי לפחות עוד חצי שעה עד שלילי
תסיים. אז החלטתי לחכות. נשענתי על הגדר ושוב שקעתי במחשבות.
"היי. גם אתה מחכה?". הייתי בשוק לכמה רגעים. מולי עמד סולן
להקת "הפוליאסטר", שחר לוי בכבודו ובעצמו, מצביע לכיוון הגן
ושואל אותי אם גם אני מחכה. "אתה.. אתה שחר לוי". היה המשפט
הכי הגיוני שיכולתי להוציא מהפה. "כן...". הוא חייך. "מה אתה
עושה פה?". שאלתי אותו, עדיין המום. "באתי להוציא את הבן שלי.
"יש לך בן?! לא ידעתי בכלל שאתה נשוי..." אמרתי, ומיד התחרטתי
שאמרתי דבר אישי כל כך. "אני לא נשוי. הוא רק הבן שלי". הוא
ענה. "אהה". אמרתי באי נוחות. "אני מחכה לאחותי. אתה יודע, אני
מעריץ גדול של המוזיקה שלכם. אני חושב שזה גאוני כל המשמעות
הנסתרת שיש בטקסטים שלכם". אמרתי. "כן, רק חבל שרוב האנשים לא
מבינים את זה...". הוא אמר יותר לעצמו מאשר אלי. "אתה צוחק...
זה בדיוק מה שקרה לי היום! איך אני שונא את האנשים ששומעים את
המוזיקה רק בגלל שמישהו אחר שומע אותה". ולפני שיכולתי לעצור
את עצמי, התחלתי לספר לו את כל מה שעבר עלי היום. סיפרתי לו על
שלומי וסתוונית, על נטשה ועל ארז. והוא רק הקשיב לי והנהן
להסכמה מדי פעם. בסופו של דבר הרגשתי הרבה יותר טוב עם עצמי,
אחרי שסיפרתי את זה למישהו. האמת, ממש הפתיע אותי הדרך שבה שחר
הקשיב לי, הוא בכלל לא הכיר אותי. בכלל, אם אני הייתי במקומו,
היה לי קצת מוזר להקשיב למעריץ שלי, שמספר לי על כל מה שעובר
עליו ועל כל הצרות שלו. "אני לא מבין איך אנשים יכולים להיות
כל כך מזויפים לפעמים. כל הקטע הזה שאנשים עושים דברים, לא
בגלל שהם באמת רוצים לעשות את זה, זה נורא מרגיז אותי ".
אמרתי. "וזה נורא מרגיז אותי מה שאתה אומר". אמר לבסוף שחר
אחרי שלא אמר מילה משך כל זמן שדיברתי. "יודע למה? כי אתה
בעצמך מזוייף. אתה בעצמך צבוע. כן כן, בדיוק כמו כל האנשים
האלה שתיארתי לי כאן מקודם. אתה לא באמת מי שאתה. אם היית מי
שאתה באמת לא היית עומד פה בכלל ומדבר איתי. אבל אל תחשוב על
זה במובן של טוב ורע. למעשה זה דבר די אנושי. תראה אותי, שר
שירים על התאבדות ומוות, ובעצם אני הבנאדם הכי מאושר שיכול
להיות, במיוחד אחרי שאדם נולד". הוא הסתכל עלי. "אתה מבין? אתה
חייב לפסיק לחשוב על הדברים בצורה כזאת. העולם כזה ואין לך מה
לעשות חוץ מלקבל את זה כעובדה".
בית ספר, מגרש המשחקים הגדול. שם לצביעות יש פנים רבות בדמויות
שונות. אחת מהדמויות האלו היא אני. ולקח לי הרבה זמן ללמוד את
זה.