לא רציתי לראות אותך בוכה, רק סובלת
כשסבלת, לא רציתי לשמוע את הצרחות
לא רציתי להבין אותך
כי הייתי אגואיסט
היה נמאס לי ממך
ומהיבבות שלך
היה נמאס לי מכל מה שעכשיו נראה אחרת,
מוזר לא? אבל ככה החיים

זה לא שאני אלים פשוט את לא יודעת להתמודד עם דברים
רק ניסית לברוח
אני לא יודע להתחרט, כי ככה אני
לא יודע מה זה לסבול,
אף פעם לא סבלתי
רק ראיתי אותך בוכה
ואת לא ענית לי
שתקת.

אבל זה מה שקורה כשסובלים לא?
כי דמעות אפשר לשכוח, וסבל לא
אבל אצלי זה ההיפך
זה מה שאני זוכר ממך
והאם בעצם מה שאני אומר עכשיו זה די נכון
או שסבל הוא רק בטלנובלות?

למרות שגם שם בוכים
עכשיו אני כאן, מאחורי הסורגים
למה לא עצמת את העיניים
בשביל שלא יזלגו הדמעות
למה אחרי כל מכה
לא התלוננת
למה אז לא אמרת שאת סובלת
בשביל מה סתם תירוצים
אחרי כל פעם אמרת שסתם יש לך דימומים

רק בשביל להכניס אותי לפה
לעולמים
אז ממני לא תיפטרי
אני עוד אחזור
ואז כבר את לא תראה אור
לא יהיו דמעות
את כבר לא תוכלי את הילדים לראות

קשה לך להעיד מה?
גם לי קשה
עכשיו אני רוצה לשתוק
אולי אני עכשיו סובל
ואת חושבת שמגיע לי
אבל זה לא שרציתי לעשות לך את זה
פשוט הייתי שיכור
אז עכשיו הבנתי
גרמתי לך סבל,
אז איך תשכחי את הכל?