הבשורות על מזג האוויר החם מן הרגיל היו הדבר הכי טוב שנורם
יכל לצפות לו באותו היום. היקום הביט בנורם וקשקש בזנבו, כמו
כלבלב שהרגע השתין לך על המיטה, ותוהה אם אין זה הדבר הכי משמח
שקרה לך עד עכשיו. חוץ מהרעב האינסופי לדברי מתיקה, נורם בהחלט
הרגיש שליקום יש נטייה לחייך אליו במזג אויר כזה. הוא קיבל
הבטחה שמזג האוויר ישתפר, ועכשיו ההבטחה קוימה. נורם הרגיש
שהוא יכול להמשיך בשקט אל הגשמת שאיפותיו האחרות. אחת מהן
הייתה מקלחת, מקלחת ארוכה וחמה.

מזג האוויר החם היה כמו גמול הוקרה שנורם חיכה לו, אבל לא
בקוצר רוח. הוא הפסיק לעשן לפני שלושה חודשים, אבל אף אחד
במשרד לא שם לב. אפילו אשתו לא שמה לב. הוא רטן על כך מעט בינו
לבין עצמו, אבל בסתר ליבו הוא שמח. הוא לא האמין שיחזיק יותר
מכמה ימים, ועכשיו הוא סוגר חודש שלם בלי סיגריה. אם אף אחד לא
יודע, הוא תמיד יכול לסגת אחורה ולחזור לעשן, מבלי להיקלע
לתחושת כישלון שתוקרן עליו מהאנשים מסביב. את המאפרה הוא השאיר
בסלון, כדי לא לעורר את החשד של אף אחד. הוא אפילו לא ניקה
אותה, ועקבות יבשים של אפר נשארו בה כמו קפה שאף אחד לא קורא.
פעם אשתו היתה חוזרת הביתה, וכשהיא נכנסה לסלון היא היתה
מרחרחת מסביב. 'שוב עישנת בלי לפתוח חלון?' היא תוהה. נורם לא
תיקן אותה. הוא רק שאל את עצמו אם היא באמת לא שמה לב, ומה זה
בדיוק אומר על היחסים ביינהם. 'אני שם לב כשהיא.. ממ.. עושה
משהו בשיער', הוא ציין לעצמו בלי טינה. היה ברור לו שהיא כבר
הרבה מאד זמן לא עשתה שום דבר בשיער, כך שמהבחינה הזאת הוא היה
מכוסה.

הבוקר נורם היה רק עוד אזרח רגיל ושומר חוק, ששר לעצמו במקלחת
בעודו ממציא שמפו חדש, ומתריע לעצמו בשובבות ששמפו נוסף הוא
הדבר האחרון לו זקוק היקום. אותו היקום החזיר לנורם עוד חיוך.
מקלחות תמיד העניקו לנורם השקפה נעימה יותר על החיים, הכל נראה
משעשע יותר מתחת לזרם. ברווזי גומי צהובים קרקרו אליו במתיקות
כשהוא הסתבן ונשף את הקצף אל הכיור. המים החמים החלו להתקרר,
נורם סגר את הברז, ויצא מן המקלחת.

בדרך עבר במטבח, העיף מבט אל המקרר. שרשראות של 'צריכים'
התגבשו לכדי ערימות פתקים ממוגנטות אל הדלת. את עיניו תפסה
גלויה, עם תמונה של שימפנזה חייכנית וברקע מגדל אייפל זוהר
באור יקרות. הוא הפך אותה, והרגיש את הקבס המפעפע, את הבטן
המתהפכת, ואיך הכל נחסם באור שמש צהבהב חובק כל. היא עזבה
אותו. הוא קירב את הגלויה אל פרצופו ובחן את התאריך בעיניים
מצומצמות. מסתבר שהיא עזבה כבר מזמן. הוא באמת תהה לאן היא
נעלמה, אבל הניח שהיא עסוקה, שעכשיו הייתה העונה הבוערת. הוא
נשם נשימה עמוקה והעיף מבט על המדחום שהודק למסדרון, רק כדי
להתאזן. בדרך החוצה חטף עוד מיני ספלנדד מקופסת השוקולדים שנחה
ליד הדלת, בלע כדור קטן מהחפיסה הצהבהבה שלידו, ויצא לעבודה
אופטימי ונמרץ. הוא אהב את העבודה שלו, והעבודה שלו אהבה אותו.


ולא שבמזג אויר סגרירי הוא היה בדיכאון, הו לא. הוא פשוט שם
מבטחו בידיעה שמזג האוויר ישתפר מתישהו, ובינתיים אפשר להעביר
את הזמן בעיסוקים מועילים אחרים כמו שינה, או מקלחות ארוכות
וחמות, או בהייה והרהור. הוא היה מסוג האנשים שכשהם אתך הם
גורמים לך להרגיש נהדר, משליכים עליך את הנהדרות שלהם, נורם
השפריץ את הידיעה שהמסלול הנכון צרוב על דיסק מפת הדרכים שלו,
חשוף ונהיר, ושאם רק תיצמד אליו תמיד תישאר הבנאדם הנפלא שאתה
סבור שאתה. לנורם זה לא עלה כלום, לאנשים שהיו אתו זה עלה
יותר. אחרי שנורם הלך, נשארה רק השתקפות דהויה של מה שרק לפני
כמה דקות היה אושר מלא ודחוס כל כך. כשנורם הלך, היקום הלך
אתו, ואתה נשארת לבד.

ג'וסי עלתה על זה, ואחרי כמה חודשים של ניצוצות אינטנסיביים
היא החליטה שהחיים על פר מכני רגשי לא הולמים אותה כל כך. היא
עזבה יום אחד בתחילת החורף, בדרכה החפפנית. הלכה לקנות חלב
ואולי לקחת מרשם, ולא חזרה. 'ואולי את עוד מעט חוזרת', נורם
פיזם לעצמו בשבועות שעברו אחר כך, 'רק הלכת לקנות כמה דברים'.
הרבה מאד דברים הלכת לקנות, הוא ציין לעצמו, ככל שהזמן חלף.
לפעמים בלילה, לפני השינה, הוא היה שוכב ומדמיין לעצמו מדפים
ארוכים של סופרמרקט ענק, רואה אותה שם, מטיילת ביניהם עם עגלת
סופר מפלצתית, מנסה לנחש מה היא קונה, אבל גלויה שהגיעה בדואר
עם תמונה של כלבלב מדוכדך עיניים ושער הניצחון ברקע, הבהיר
שהיא הלכה שלא על מנת לשוב. ג'וסי האז לפט דה בילדינג. היא
חשבה עליו עוד קצת, ואז הפסיקה. הוא אף פעם לא הפסיק לחשוב.
אחרי שנה הוא התחתן נישואים פיקטיביים, או לפחות ככה הוא חושב
עליהם. הכדורים באריזה הצהבהבה לא הפסיקו לזרום ולזרום ולזרום.


היא פגשה בו אחר צהריים אחד, לגמרי במקרה, אחרי שכבר שכחה אותו
כליל. זה היה בצומת הומה, והאופניים שלהם התנגשו האחד בשני.
היא הרימה את הראש וראתה את הפרצוף שלו מחייך. פרצוף דורש
אגרוף, היא נאנחה לעצמה.
"אופניים", הוא אמר לה, ספק מאבחן ספק מתלבט.
"אני לא רוצה לדבר אתך, כי אתה מזכיר לי שאני לעולם איני
מאושרת", היא אמרה לו מוטרדת. הוא זז הצידה כדי לא להידרס, כי
הוא עוד היה קצת מאושר, כאמור.
"את מאושרת?", הוא שאל ומצמץ את השמש.
"לעולם איני מאושרת", היא ענתה במהירות. "ולעולם איני שוכחת".

"קחי", הוא הוציא חפיסת כדורים צהבהבה שנחה אצלו בתיק, והציע
לה אחד "זה טוב בשבילך".
"לא, אתה טועה", היא תיקנה אותו בנימה דידקטית רכה, "זה טוב
בשבילך". היא עלתה על האופנים ודיוושה הלאה משם, אל הים.

הים המה בערב רב של אנשים חשופים, היא הזכירה לעצמה שהחשיפה
היא בסיס מצוין לידידות, שהיא מקרבת בין ערב רב אחד לערב רב
אחר. היא ירדה אל החוף, התיישבה ברגליים מסוכלות, עצמה עיניים
וחיכתה. שמות פוטנציאליים לספרי שירה חתרניים מילאו את המחשבות
שלה, רחרחו אותה כמו הכלבים ששוטטו על החוף והמשיכו הלאה.
"זה כאב?" היא שמעה קול מתנגן מעליה, שגרם לה לפתוח עיניים לאט
ובמאמץ.
"אני לא יודעת למה אתה מתכוון", היא הטעימה ביבושת, "אבל אם זה
קרה לי, אתה יכול להיות בטוח שזה כאב". התשובה בלבלה את בעל
הקול. היא העיפה בו מבט דרך עין אחת, מנסה לאבחן אותו מול
השמש. היא ראתה את הגלגלים חורקים, נתקעים, ומעדיפים לדלג על
הסקטור הפגום ולהמשיך הלאה.
"כשנפלת מגן עדן, הכוונה", הוא המשיך, ואז המהם לעצמו והסתלק
משם בלי להוסיף מילה. היא חייכה לעצמה במתינות חיוך מסופק.
'אני אולי לעולם איני מאושרת', היא הרהרה, 'אבל הפעם זה
השתלם'.

באותו היום היא עזבה עבודה בטוחה ורווחית, שמעולם לא אהבה.
עבודה דומה היא עזבה כמה חודשים לפני כן, וגם כמה חודשים לפני
הלפני כן ההוא. היא לא הייתה הטיפוס הפואטי שמתענג על עצבות
אצילית. היא פשוט לא הייתה מאושרת. לעולם.
הפלאפון שלה צלצל', זאת הייתה הפסיכולוגית על הקו.
"מה נשמע?" היא התעניינה בנועם זהיר.
"סביר", ענתה.
"יכול להיות שאני אעביר אותך מיום שני ליום שלישי", היא
המשיכה, "זה יוצא על יום הזיכרון".
"טוב", היא הסכימה. זה לא שאני אשכח את הכל תוך יום.
"ומה חוץ מזה? נסבל?" שאלה הפסיכולוגית.
"ככה, סוחבים. אני אדבר אתך". עוד לא סיפרה לה על העבודה
המצוינת שעזבה, לא על נורם שפגשה בצומת. לא על חפיסת הכדורים
הצהובים שרשרשה לה בתיק כבר שבוע, עדיין מהורמטת בצמר גפן גס
ונייר מתכת. בשביל זה יש את יום הזיכרון, כלומר את יום שלישי.
היא לחצה על end.

היא למדה לסמוך על היקום. עשרות ספרי שיפור עצמי הקנו לה את
המיומנות, אבל לא את הנינוחות שמגיעה עם הסרת האחריות. 'האם
אנחנו באמת כל כך נפלאים כמו שאנחנו חושבים שאנחנו?' היא תהתה
השכם וערב, מול האינבוקס הריק, מול תזכורות שהגיעו בדואר מקופת
חולים, מול מדפי קרמים ברשתות קוסמטיקה, מול שיחות לא מזוהות
בטלפונים סלולריים, מול כוסות עם שאריות של קפה שחור שהתייבשו
בכיור. בדיאלוגים הכרוניים שלה עם היקום היא הזכירה לו שוב
ושוב שהוא צריך למצוא לה עבודה מסודרת, שהיא תאהב, ונמנעה
מלהזכיר את כל העבודה היוקרתיות שכבר הביא לפתחה. היא התנהגה
כמו נושה סבלני, אבל עם זיכרון טוב ורשימות מסודרות, בלי שום
כוונה למחול על חובות. היא ציפתה שהיקום ינהג בהגינות, אחרי
הכל, זאת בהחלט הבעיה שלו, ולא שלה.

אני פגשתי אותה ביציאה מהחוף, היא בדיוק התירה את המנעול של
האופניים בלאות של בריות שעייפו מהכל. זכרתי איך פעם הייתה
שונה לגמרי, לא הצלחתי לזהות את התקופה בה זה השתנה. כאילו
תמיד היה בה פוטנציאל של תשישות, שעכשיו היא לא טורחת לרסן.
"איך את?" שאלתי אותה בעדינות.
היא נאנחה בתשובה. "מה לא בסדר איתי? לעולם איני מאושרת". היא
סיימה להרכיב את המנעול על הרמה, אבל לא עלתה על האופניים שלה,
אלא התהלכה אתם לצדה. ירדתי מהאופניים שלי והלכתי אתה.
"אולי זאת רק תקופה כזאת", הצעתי, "כולם עייפים עכשיו. עשית
בדיקות דם? אולי..."
"בגלגול הקודם אני הייתי בשואה, את מבינה", היא חתכה אותי.
"הייתי במיידאנק. מתתי מטיפוס. מפאקינג טיפוס, אפילו לא ראיתי
את המקלחות מבפנים".
"כן.." אמרתי בהססנות. "כן". המשכתי בהחלטיות.
"בכל מקרה, ידוע לי, ביי פאקט, שאנשים שהיו בשואה, בגלגול
שאחרי השואה מובטחים להם חיים ארוכים יותר, וקלים יותר, מעין
גלגול מנוחה כזה. זה וודאי, כמו מדע" היא המשיכה לרטון.
"אהה..". לא רציתי להטיל ספק, והיא במילא דיברה אל עצמה.
"אז זהו. אז זה הגלגול מנוחה שלי. זה הפנאן, אלה החיים הקלים
שלי". עכשיו היא כבר זעמה. "אלה החיים שאמורים לפצות אותי על
ההתעללות, על הזוועות, על השקט שקט בני נחרישה, לזכור ודבר לא
לשכוח, זה".
"כן" עניתי במה שנראה לי התגובה הכי ניטראלית.
"כן כן" היא אמרה לעצמה. "את לא מבינה כלום".
"נכון", הסכמתי איתה בהקלה. בפעם הראשונה היא הסתכלה עליי, ואז
חייכה. החיוך שלה התפשט והפך לצחוק טיפשי. שתי הגומות שלה זרחו
כמו נגטיב כשהן שקעו אל הלחיים, והקמטים הקטנטנים בצידי
העיניים שלה לגלגו אלי בטוב לב. פעם קראתי באיזה מקום
שכשבחורות נמצאות בתקופת הביוץ שלהן, הן נראות הרבה יותר טוב.
היא כנראה בייצה בטרוף, כי היא פשוט השתנתה לחלוטין, מישהי
אחרת התנחלה לה בין תווי הפנים. "תודה רבה לך, תהיי בריאה.
האמת היא שזה לא הכיוון שלי בכלל". היא אמרה בנשימה אחת, סובבה
את האופניים בתנועה זורמת, עלתה עליהן ונסעה משם. עקבתי אחריה
עוד קצת במבט, לפני שנפניתי גם אני. עוד הספקתי לראות אותה
נעצרת ליד פח אשפה, זורקת אליו איזה בקבוקון צהבהב שהוציאה
מהתיק וממשיכה לנסוע. אחרי כמה מטרים היא חזרה, הוציאה מהפח את
הבקבוקון, פתחה אותו ורוקנה אותו אל האשפה בתנועות נחושות. זאת
הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה מזה חודשים.

"זה שאני לעולם איני מאושרת, זה לא מותרות, זאת הנורמה", היא
הטיחה בו כשהיא נכנסה אליו הביתה, בלי לדפוק, בלי לבקש רשות.
הוא נחרד לרגע ואז התיישר. "ומכאן יש לי רק לאן לעלות", היא
המשיכה, במן בקשת השתתפות הססנית.
"מה זה אומר עלי?" הוא שאל.
"מה זה אומר עלי? מה זה אומר עלי?" היא חיקתה את נעימת הדיבור
שלו, "מה אני, הורוסקופ? מאיפה לי לדעת? אני רק רוצה פעם אחת
לחיות כמו בנאדם, לא אכפת לי להיות מדוכאת לפעמים, אבל אני
רוצה לחיות באמת". היא צעדה אל עבר הדלת בידיעה ברורה מה תמצא
שם, תפסה את החפיסה הצהבהבה והלכה למטבח. הוא הלך אחריה, נרעש.

"מה את חושבת שאת עושה?" הוא הקשה, אבל לא העז לעצור אותה.
"אני מצילה אותנו, זה מה שאני עושה. ושלא תברבר לי על התחשבות,
זה הכל אגואיזם, לא אכפת לי ממך", היא ענתה תוך שהיא ממלאת את
הבקבוקון בנוזל כלים, ומעמידה מרפק בהיכון למקרה חירום.
הוא לא התערב. מהמקרר הציצה אליו שימפנזה חייכנית, שלפתע נדמתה
לכלבלב עצוב-עיניים. משהו בקול שלה צלצל מוכר, אבל השאר היה
חדש. פעלתנות שלא הכיר אצלה, אולי סוג של מטרה. "אני לא מבין
כלום", הוא אמר ברפיון, "אבל נראה לי שבקרוב ההשפעה תפוג, ואז
אולי יהיה על מה לדבר".

"זאת אני שלא מבינה כלום", היא הסתובבה אליו בחיוך, פקקה את
הבקבוקון עם תערובת הכדורים ונוזל הכלים והגישה לו אותו
בחגיגיות. "וגם אתה לא מבין כלום, וגם אתה, ואתה ואתה. מה יש
לאכול? אני רעבה כמו שור". הוא שלח יד מוכנית ולקח את
הבקבוקון. למשך כמה רגעים הוא בהה בו מבולבל. אחר כך הלך
למרפסת וזרק אותו למעלה, אל השמיים. בחוץ נשבו רוחות חזקות,
שנשאו אותו אתן אל השמש, וכשהוא הגיע מספיק קרוב, הוא נמס
והתפזר למאות כדורונים קטנטנים. מזג האוויר היה שרבי, כך
הבטיחו החזאים, ורק ממטרים פזורים הרטיבו מידי פעם את המעקה.