מוקדש ליערה, תמשיכי להאמין בחלום שלך.
מי יתן והוא ייתגשם...

הרופא הקריא את הדיאגנוזה בקול יבש ועניני.
יש לך סרטן. גידול.
כאילו שזה הדבר הכי ברור בעולם.
הוא אמר לי את חוות דעתו הרפואית. הסביר לי את תהליכי הטיפול,
את הסיכויים שלי ואפילו נתן לי את זה בדף מודפס שבו רשום בגדול
גזר הדין שלי.
חצי שנה לחיות.
אתה מבזבז עשרים ומשהו שנה כדי לבנות בסיס לחיים ואז בא גידול
סרטני ונותן לך דד-ליין. יש לך ככה וככה ימים להגשים את
חלומותיך, תקוותיך, משאלות לבך וכדאי שתמהר. תודה שבאת ואל
תיתן לדלת להכות אותך בדרך החוצה.
הסתכלתי על הרופא בזמן ששקלתי.
כבר ידעתי את ההחלטה שלי מהרגע שקיבלתי את ההכרזה שלו על
הסיכויים שלי.
אני לטיפולים לא נכנס.
אני לא הולך לבזבז זמן עם אנשים חולים.
הקטע הכי קשה היה ההחלטה לא לספר על זה לנפש חיה.
לא להורים, לא לחברים.
זה הגידול שלי ואף אחד לא ייקח אותו ממני.
ארזתי מזוודה, רק הדברים היקרים ללבי.
דיסקים אהובים , כרטיסים מהופעות, ספרים שהשפיעו עלי בחיים,
מכתבי אהבה ישנים, סיגריות. בעיקר הרבה סיגריות.
גם לקחתי את ההדפס שהרופא נתן. להזכיר לעצמי את גזר הדין.
לא לקחתי איתי בגדים או מצרכי מחייה בסיסים.
הוצאתי מהחשבון את כל החסכונות שלי, סכום לא קטן לכל הדעות
שנאסף בעבודה קשה ובזמן מבוזבז של החיים שלי.
דיברתי עם הפקידה בבנק עם מבט מת בעיניים וצפיתי בכסף נערם על
הדלפק.
כל ערמת שטרות ייצגה כמות זמן שבזבזתי בעבודות שלא נהניתי בהם,
זמן שהלך לאיבוד כדי להתחלף בחתיכות ניר.
אמרתי לאנשים הקרובים אלי שאני בורח לזמן מסוים.
שאני צריך זמן לנקות את הראש, שאני אחזור בקרוב.
לא התכוונתי לראות אותם שוב. ידעתי שזו הפרידה האחרונה, אבל
אני שונא פרידות רגשניות.
אבא שלי הסיע אותי לשדה התעופה והתבדחנו כרגיל בדרך.
דיברנו על הא ועל דא. על המשפחה, על הצורך במרחק לפעמים, על
מוסיקה.
מבחינתי זה היה שווה יותר מכל פרידה דרמטית. ככה יזכרו אותי
כמו שאני, לא כמו חולה סרטן שמובל כצאן לטבח.
עליתי על המטוס, אפילו לא קרצתי לכיוון הדיוטי פרי.
סמים? מי קונה סמים במחירים של הארץ?
קיבלתי מושב ליד החלון ונפרדתי מהארץ שאני אוהב כל כך.
מדהים איך זה שכאשר אתה יודע את הזמן שנשאר לך לחיות הלב שלך
מתמלא באהבה לכל הדברים שנדחקו ממנו כשבזבזת את החיים.
אתה אוהב את הכל ואת כולם.
את הפקקים, את הצעקות, את הפסקות החשמל, את האינפלציה.
אתה אוהב כל דבר קטן שאפילו לא חשבת עליו בעבר.
את הבירה שאתה נוהג לשתות בערבי שישי, את הסיגריות שלך, את
המוזיקה שלך, את החברים שלך.
כאילו נולדת עם כמות מסוימת של אהבה לחלק לעולם וברגע שאתה
יודע כמה זמן נשאר לך אתה מחליט לבזבז אותה על כל דבר.
אינשטיין אחד אמר שיש שתי דרכים להסתכל על העולם.
האחת היא ששום דבר הוא לא נס והשניה היא שכל דבר הוא נס.
כשאתה יודע שבעוד חצי שנה אתה תמות הכל נס.
וזה באמת אבסורדי. כי מהבחינה הזאת כולנו יודעים שאנחנו יכולים
למות מחר.
הסטטיסטיקה עובדת לטובתך בקטע הזה, כי מה הסיכוי שבאמת תמות
מחר?
אבל מצד שני סטטיסטיקה זה המדע הכי מטומטם שאי פעם הומצא.
עוד ניסיון עלוב שלנו לנחש את החיים.
היא שווה בערך כמו אסטרולוגיה או סתם ניחוש עיוור.
בסדר בסדר, אפשר להשתמש בסטטיסטיקה כדי לקבוע בדברים יבשים כמו
לוטו או קוביות. אבל כשמדובר בחיים, סטטיסטיקה מדוייקת בערך
כמו מסור חשמלי לניתוח לב פתוח.
הרי הסיכוי שמשהו יקרה, כל דבר, ביקום הוא סיכוי אפסי.
מה הסיכוי שתפגוש את אהבת חייך במקרה? מה הסיכוי שתדברו?
מה הסיכוי שתקליקו ישר?
אפסי.
בדיוק כמו הסיכוי שלך למות מחר.
אבל עובדה.
קרה, קורה ועוד יקרה.
אלוהים כמה שאני מתעב סטטיסטיקה עכשיו.
בשלב מסוים החלטתי להתאבד.
למה לא? בכל מקרה יש לי רק עוד חצי שנה, מה כבר אספיק לעשות?
מה הסטטיסטיקה לטובתי?
החיים זה כמו שולחן הימורים. לפעמים אתה מנצח ולפעמים אתה
מפסיד. ומה זה מוות בעצם? מוות זה כשאתה מפסיק לשחק.
התאבדות היא כמו לעזוב את השולחן. לאסוף את הז'יטונים שלך
ולהגיד: "ערב טוב גבירותיי ורבותיי. אני סיימתי להערב."
וכשאתה מתאבד כשאין לך כלום, כשהפסדת את כל מה שחשוב לך, אתה
אומר בעצם שהפסדת מספיק. שאין לך יותר מה לאבד ומה לתת ואתה
חייב לעזוב.
אבל אני חושב שאתה צריך להתאבד כשיש לך את הכל.
הגעת לשיא האושר בחיים שלך? עכשיו הזמן לעזוב את השולחן.
תחייך לכולם ותאמר להם שאתה עוזב כל עוד אתה מוביל.
כי בקלות תוכל לאבד את הכל מחר, ואז אתה נשאר תקוע בשולחן
ההימורים עם מספר ז'יטונים וכוס של מרטיני. שייקן, נוט סטירד.
אז מה יותר טוב? לצאת כשאין לך כלום או כשיש לך את הכל?
אני יודע, קו מחשבה מוזר. אבל ככה זה כשאתה גוסס.
המטוס נחת לפני ששמתי לב כמה זמן עבר.
הגעתי למקום שחיפשתי. עיר החטאים, אמסטרדם.
כאן, כאן אוכל למצוא פורקן. חופש אמיתי.
סמים, סקס, התנהגות חסרת מעצורים.
פה אוכל לעשות את כל הדברים שלא העזתי לעשות בחיים.
נרשמתי למוטל זול במרכז העיר. מקום יפה וסולידי למרות המחיר.
המקום היה ממוקם איפשהו בין גן החיות לתחנה המרכזית.
לא היה יכול איכפת לי פחות איפה אעביר את זמן השינה שלי, אם
בכלל, אבל זה נראה מקום מאוד מתאים.
משם ואילך הכל מעורבב.
שמות, מקומות, אנשים, סמים, זיונים.
הכל נראה כמקשה אחת של חוסר פחד, תעוזה כמו שלא ידעתי, קלות
דעת חסרת גבולות ללא קמצוץ מחשבה על העתיד.
הזיות נפלאות כל כך ומתוקות כל כך, זיונים מדהימים שנמשכו
שעות, דיסקוטקים צפופים ללא מרחב לנשימה, לרקוד עד שנרדמים
בתשישות, להתעורר ברחוב בלי לזכור איפה היית.
חוויה טהורה ללא שמץ מחשבה או שקילה.
לחיות את הרגע זה ביטוי עדין בשביל מה שעשיתי.
אני זוכר מקום אחד בחדות.
מועדון עם שם שחרט את עצמו על מוחי, סינרס אין הבן.
כלומר חוטאים בגן עדן.
זה בדיוק מה שהייתי. חוטא מוחלט לפני שאמות בגן העדן הזה שנמצא
מול עיני.
אורות צעקניים ותפאורה מזעזעת.
מוזיקה חזקה שמטביעה מחשבות ומשאירה מקום רק לחוויה.
אנשים לא באו לשם כדי לפגוש אנשים אחרים, כדי להעביר ערב
בריקודים כיפים.
אנשים באו לשם במטרה להתפרק לחלוטין. כדי להסיר כל מעצור שאי
פעם חסם אותם.
זיונים מתחת לבמה ובשירותים, אנשים דלוקים, אנשים בטריפים.
צבעים, רעשים, כבר לא יכלת להבדיל אחד מהשני.
500 איש שהתמזגו לכדי ישות אחד שפשוט לא שמה זין.
המחר נראה רחוק כל כך בדיוק כמו שיום מותי נראה כמתקרב מהר
מדי.
אבל זה לא היה מה שחיפשתי.
במשך התקופה חסרת המעצורים הזאת הגשמתי הרבה דברים והסרתי כל
מעצור אבל עדין לא הרגשתי מוכן למות.
לא רציתי לעזוב את השולחן עדיין.
התיישבתי ליד השולחן.
זה היה מהמקומות הידועים בתור קופישופס.
בכל זמני באמסטרדם עד כה לא ביקרתי באחד כזה.
הרי זה רק בית קפה מסריח שמוכר גם גראס.
ומה זה כבר גראס? גראס זה משחק ילדים לאדם שהולך למות.
הרי אני יכול לעשות מה שאני רוצה. אני לא צריך לחשוב על העתיד.

אני לא צריך לדאוג בקשר למוח שלי.
למה להשתמש בסמים בטוחים?
באותה מידה הייתי יכול להישאר בארץ ולעשן נובלס.
אבל בכל זאת התיישבתי.
אולי כדי לנקות את הראש קצת.
כדי לחשוב על המחסום הבא שאשבור.
הזמנתי טוטסי, סוג של סנדוויץ' מקומי, מיץ תפוזים ומספר גרמים
של גראס משובח בשם אלמנה לבנה.
לא ידעתי מה לעשות אתו כל כך...
עד כה זה היה די פשוט, לבלוע, להסניף, לאכול.
ידעתי שאני אמור לגלגל את זה איכשהו, ביקשתי מהמלצרית, בחורה
מהממת עם גוף מדהים ושיער שחור כפחם, עזרה.
בזמן שהיא גלגלה לי ג'וינט היא שאלה אותי משהו, לא ממש שמתי לב
מה.
רק לאחר מספר שניות הבנתי שהיא דיברה בעברית.
"מ... מה?", גמגמתי במבוכה.
"שאלתי מה אתה עושה כל כך רחוק מהבית" , היא אמרה עם חיוך
כובש, "ועוד עם מבט עצוב כל כך במקום שאמור להיות שמח"
"את מהארץ"
החיוך הכובש התרחב, "שמת לב?"
"אני מצטער... לא התכוונתי להעליב"
"לא נעלבתי. הנה הג'וינט. שיהיה לך ערב נעים" והלכה ללקוחות
אחרים.
משום מה, לא ציפיתי למצוא מישהו מהארץ כאן.
במרכז הקטן של עולמי הייתי בטוח שאני כאן לבד.
עישנתי את הג'וינט שלי. הוא היה מושלם בצורה שלו בדיוק כמו
שהיא הייתה.
תוך מספר דקות הייתי על הגובה.
הרגשה כל כך שונה מכל סם אחר שניסיתי עכשיו.
התפרקתי, נרגעתי.
הכל חד יותר ועמום באותו זמן.
כל צבע, כל צליל, כל ריח. כולם זרמו אחד לתוך השני בחדות.
ישבתי שם והסתכלתי.
לא על משהו מסוים, פשוט הסתכלתי.
אוך, כמה שיפים הם החיים.
מוזיקה של פינק פלויד ניגנה ברגע, די צפוי בהתחשב בעובדה
שלמקום קראו "פינק פלויד".
הליריקה של רוג'ר תמיד נגעה ללבי.
מילים כל חזקות. מסרים כל כך עזים שהוא מעביר במשפט אחד שאני
בחיים לא אצליח לנסח. דבר פשוט ומושלם שיכול לשנות את חייך.
באותו רגע הרגשתי כאילו השיר הזה מסכם את התקופה הזו בחיים
שלי.
אתה רץ ורץ כדי לתפוס את השמש אבל היא חומקת, רצה כדי לבוא
מאחוריך שוב. השמש אותו דבר, בצורה יחסית, אבל אתה זקן יותר.
קצר נשימה ויום אחד קרוב יותר למוות.
אני רצתי אחרי השמש באמסטרדם, ניסיתי לתפוס את כל מה שאף פעם
לא היה לי אבל היא ברחה לי, נשארה מחוץ להישג ידי. ויום מותי
הולך וקרב ונשימתי הולכת וקצרה.
הסתכלתי שוב במלצרית וראיתי שהיא מסתכלת עלי חזרה. כאילו מנסה
לקרוא מה יש מאחורי העיניים הריקות האלו.
לא יכולתי להסתכל עליה יותר, זה כאב מדי.
קמתי והשארתי מספיק כסף לכסות על החשבון. הרבה יותר אפילו.
המשכתי ללכת לקופישופס אבל לא חזרתי לזה.
לא רציתי לראות אותה. לא רציתי להתאהב. אני לא יכול למצוא משהו
שיגרום לי לרצות לחיות. לא עכשיו.
הדורס, קנביס קאפ, וודסטוק ועוד ועוד.
כל כך הרבה קופישופס אבל לא האחד שרציתי להיות בו.
ונשברתי.
חזרתי אליו לאחר שבוע וחיפשתי אותה.
היא לא הייתה שם.
התיישבתי ועישנתי משו.
חיכיתי שהיא תגיע.
רציתי לדבר איתה, להזמין אותה לצאת.
במשך מספר שעות ישבתי שם וחשבתי כמה מסוכן הדבר שאני עושה.
אני שוב שם עוד ז'יטונים על השולחן ומסכן את מה שהשגתי. יכול
להיות שאני מרחיק מעצמי את הגאולה, את ההשלמה עם המוות.
אף פעם לא היה לי חלום.
כל חיי לא הייתה לי מטרה. משהו לכמהה אליו ולנסות לגעת בו.
איזשהו חלום שעצם הגשמתו יבטיח לי את קבלת המוות. משהו שאני
אנסה להשיג נגד כל הסיכויים וההיגיון.
ואולי זה בגלל שוויתרתי עליהם. או יותר נכון וויתרתי על
הרעיון.
נתתי להיגיון לנהל לי את החיים והבנתי שלחלומות אין מקום בעולם
שכלתני.
עכשיו אני מבין כמה חלומות הם דבר חשוב. משהו שתוכל להיאחז בו
ולהאמין בו.
גם אם זה רק בעצם הרעיון שחלומות אכן מתגשמים ושיום אחד גם
החלום שלך יתגשם.
וויתרתי על החלומות וויתרתי על החיים. אולי בגלל זה קיבלתי
סרטן. בגלל זה נחרץ גורלי.
כי אדם שוויתר על חלומות אין לו מקום בעולם שמטרתו היחידה היא
הגשמתם.
או שאולי זו פשוט הדרך לחלום שמשנה.
אנשים חושבים שהחיים הם בדיחה ושחלומות הם בלתי אפשריים, אבל
אולי החלומות הם בדיחה והחיים הם המתנה האמיתית. הדרך יותר
חשובה מהנקודה הסופית.
שקוע במחשבות לא שמתי לב שהיא יושבת מולי כבר דקה.
מסתכלת עלי כאילו בוחנת יצירת אומנות מורכבת שצריך לבהות בה
מספר דקות כדי להבין אותה.
הסתכלתי עליה בעיניים אדומות ובלי מילים הצעתי לה את הג'וינט.
היא לקחה שאכטה אבל לא הורידה ממני את העיניים לרגע.
הסתכלנו אחד על השני למשך כל הג'וינט. כשהוא נגמר היא גלגלה
עוד אחד ושוב זה המשיך.
"דממה נפלה על הקהל", אמרתי ביובש והתחלתי לצחוק.
היא צחקה איתי ואני צחקתי כמו שבחיים עוד לא צחקתי.
בכיתי דמעות של אושר ולא הבנתי למה אני כל כך צוחק.
הצחוק שלה אומנם לא היה צלצול של מלאכים.
גם לא היה שירת סירנה או צחוקה של נימפה ביער.
סתם צחוק.
אבל הייתי שמח שהיא צוחקת. כי באמת, באמת, שלא ידעתי מה לומר.
"אויש, תמות!", היא אמרה כשנרגעה. "כמעט הרגת אותי, כלב", אמרה
בספק רצינות, ספק צחוק.
"את לא בדיוק עזרת את יודעת", חייכתי בשקט.
"שיזוף נעים!", חיוך נמתח על פניה היפות.
"מה?", לא הבנתי, "מה שיזוף?"
"בגיהנום", אמרה והחלה לצחוק שוב.
גם אני התחלתי לצחוק. תמיד הייתי נגרר בקלות.
"כמה יפים הם החיים" אמרתי בשקט.
"בוא", היא הקימה אותי מהשולחן, "הולכים!"
זרקתי על השולחן מספר שטרות ונגררתי אחריה. נסחף אחריה.
מחייך כל פעם שהיא צוחקת, סופג את ההתנהגות שלה ואת הקלילות
שבה פעלה.
כאילו היא האחת שהולכת למות מחר ואין לה שום מעצורים, בעוד אני
נגרר.
הלכנו, אני משער, לדירה שלה. מקום קטן, חדר וחצי עם סלון מרווח
וכורסת טלוויזיה גדולה ובלי טלוויזיה.
שאלתי אותה לפשר העניין והיא אמרה שהיא לא אוהבת טלוויזיה אבל
כשהיא בהזיות היא אוהבת לראות אותם כמו בטלוויזיה.
שוב צחקתי.
תוך שבועיים אני וחפצי האישים עברנו לגור איתה.
איך אפשר לתפוס אהבת אמת בכמה שורות?
סמים, מוזיקה, סקס. מה שאתם רוצים תתנו לי ואני תופס לכם
בדקה.
כעס, שנאה, קנאה, פחד. תביאו לי בראש! אני משרבט את זה בלי
לחשוב פעמיים.
אבל אהבה זה בערך הרגש הכי לא מוסבר בעולם.
נו, אז מצחיק אותי לכתוב את זה אבל הלכתי על עננים ורודים,
אוקי?
ראיתי פרחים מסביב לראש שלה והרגשתי שאני מרחף.
יותר טהור מאהבה ראשונה ויותר חזק מהקשר הכי רציני.
הרגשתי איך הלב שלי קורס מכל האהבה שהוא צריך להוציא.
אחרי שנים של ביקורת גבולות קפדנית על כל אהבה שיוצאת.
אחרי התקמצנות על כמות האהבה המוגבלת בלב שלי שיחררתי את הכל
בזמן המועט שנשאר לי.
היא לא שאלה שוב מה אני עושה באמסטרדם, אבל ידעתי שהיא רוצה
לדעת.
הרגשתי כאילו אני הורס את האהבה עם הסוד.
כאילו אנחנו ביחד ואני מסתתר מאחורי הבועה שלי.
כאילו האהבה אמיתית אבל לא שלמה בגלל שהיא לא יודעת.
בגלל שהיא צריכה לדעת וזה מגיע לה.
אבל למרות זאת הייתי שמח, מצאתי את השמש שלי.
ביליתי כמעט כל רגע אפשרי איתה ונראה כאילו היא פנויה רוב
הזמן.
אני לא יודע מתי היא הספיקה לעבוד, או אם בכלל המשיכה לעבוד
אבל כמעט כל הזמן היא הייתה איתי.
לפני חודש התחילו הכאבים.
היה ידעה על הכאבים אבל לא שאלה. הסתכלה בי עם עיניים שהכילו
אלף שאלות אבל לא שאלה. לא רצתה להוסיף על הכאב שלי. היא היתה
אמיתית מדי בשביל להכריח אותי לספר.
אז סיפרתי לה.
סיפרתי לה על המחלה ועל ההחלטה שלי. לא סיפרתי לה על
הסיכויים.
היא בכתה. היא בכתה ולא רצתה להאמין. דמעות של אהבה. איזה
יופי.
ביקשתי, התחננתי. ועוד דמעה ועוד דמעה. כל אחת בודדה ומושלמת.
ניסיתי לחבק אותה אבל היא דחפה אותי.
היא רצתה לראות את מה שהרופא נתן לי. היא לא מוכנה להאמין שאני
הולך למות.
לא רציתי שתראה את זה. לא רציתי שתדע.
אבל מעולם עוד לא קם האדם שמנע מאהובה לעשות ככל העולה על
רוחה.
והיא ראתה וכעסה עלי.
היא צעקה עלי וזה כאב.
היא נפנפה מולי בהדפס. ההוא שרשום עליו גזר הדין שלי בגדול.
"שפיר".
"למה לא רצית לחיות?! למה החלטת למות? ולמה אהבת אם ידעת שאתה
הולך לעזוב?"
היא בכתה וכעסה ולא היה לי תשובות.
עמדתי מולה כמו גולם. לא מסוגל להוציא מילה בזמן שאהבת האמת
שלי בוכה.
איך יכולתי להסביר לה על שולחן ההימורים?
על לצאת כל עוד אותה מוביל?
איך יכולתי להסביר לה שהחלטתי לתת לז'יטונים ליפול היכן שירצו
ולצאת מהמשחק?
ואיך יכולתי להגיד לה שאהבתי רק בגלל שאני אנוכי?
עזבתי.
שוב ברחתי, חזרה לארץ.
הכסף כבר נגמר והייתי חייב לחזור.
להתמודד.
הפעם אין לאן לברוח.
מהשאלות, מההורים, מהחברים.
גם להם סיפרתי.
על הגידול, על ההחלטה, על הוויתור.
לא סיפרתי להם על השולחן, על הז'יטונים.
ההורים הכניסו אותי לבית החולים.
הרופאים אמרו שמאוחר מדי, שזה כבר בשלבים מתקדמים מדי.
יום הגאולה שלי מתקרב ואני כותב את הדברים האלה באיטיות
מייגעת.
כבר מספר ימים אני כותב אותם. מנסה לשחזר שברי חיים.
שברי מחשבות ורגשות.
אתמול היא הגיעה. נכנסה כאילו לא נפרדנו לרגע ונתנה לי נשיקה
על הלחי.
היא ישבה לידי והחזיקה את ידי ופשוט הסתכלה עלי. שוב.
שוב במשך מספר דקות.
הפעם ללא מחסומים. ללא בועה.
היא קיבלה את ההחלטה שלי, אני לא יודע למה.
אבל היא הייתה איתי לגמרי, שנינו ללא מחסומים וקירות.
אהבת אמת.
לא רציתי להיפרד. לא רציתי למות. פחדתי למות.
ואז היא אמרה את המשפט. ה-משפט.
"כמה יפים הם החיים"
לעולם לא אוכל לתאר את כל האהבה שהרגשתי.
כמה שאהבתי אותה גם אהבתי יותר את שאר העולם.
הלב שלי התמלא חמלה על כל הרע, הלא צודק והאכזר בעולם.
פגשתי את עצמי. ראיתי את עצמי כמו שאני באמת. לא כמו שתמיד
רציתי לראות אותי.
ראיתי את עצמי על מגרעותי ויתרונותי. על כל שבב שהוא אני.
פגשתי את עצמי וקיבלתי את עצמי ללא תנאים.
הייתי שלם, מוכן לגאולה.
ביקשתי להיות לבד ברגעים האחרונים שלי.
לא רציתי שיראו אותי מת.
אני כבר בקושי יכול לכתוב את המילים, בקושי מסוגל לחשוב
בבהירות.
אבל ניצחתי. אני הולך לצאת כשאני עוד מוביל. כי הגשמתי חלום,
תפסתי את השמש שלי.
אני מוכן לעזוב את השולחן.
דילר, סיבוב אחרון.