סיפור הזוי מתקופת התיכון, כשהייתי כותבת בהמשכים לחברות,
שנבע בעקרו מתסכול של כותלי בית הספר! מוקדש לעיתונאית עם עתיד
מזהיר - תום.



"אני לא אדע מה לעשות עם התשובה שלך", הוא אמר...
"בוא נתחיל מהתחלה", היא ענתה לו...

"שמי נכון להיום הוא איזבל מריה דה-גרבו, כן... ובדיוק כמו
שאתה חושב - מקורות שורשי במשפחת המלוכה", היא הביטה ישירות
בעיני הנער המפקפק...
"אבל המלך האחרון למשפחת דה-גרבו מת מלמעלה מ-800 שנה, ואין זה
הגיוני שימצא צאצא ישיר שאפילו נושא את שם המשפחה", הוא הגיב
בזלזול וכעס על כך שתמיד מזדמן לו להתעלף לצד אחד מחולי הנפש
שאכלסו את בית החולים שצמוד לאיזור.

איזבל ראתה שהוא מאבד ענין ומהרה "בוא ונלבן כמה דברים", היא
קוותה שהוא יסתובב אליה וכך היה. "אבי, היה מי שהיה, ביזבז את
כל חייו וכספי המשפחה בחיפוש הזוי אחר חיי נצח, להפתעת כולנו
הוא מצא את הנוסחא רק שזאת שלא רצתה להמצא, נשכה והרגה אותו",
ומשום מה חסה על חיי, אם אפשר לקרוא לזה חיים... היא שתקה
במחשבה.
"תראה, אני איזבל, נולדתי באימפריה החזקה שבאירופה בשנת 1134
לספירת הולדת הצלוב ונכון להיום גופי אינו עולה או יעלה על גיל
21".
היא לקחה נשימה עמוקה ובמבט מרחם ירתה בו "ועכשיו גם אתה זכית
בחיי נצח"...
המום הוא הביט לעבר חולת הירח שניצבה עכשיו קורעת לרגלו "לא
ביקשתי חיי נצח", ופתאום הבין אך הכל, מה שנפל בין השורות קם
ונכנס בחזרה "זה מסביר את שבעת הימים האחרונים", גל של כעס חזר
להציף אותו, משותף עם תחושה משונה של מחסור גסטרונומי...
"אני צריכה שתעזוב...", היא קמה על רגליה ופניה שינו הבעה,
כאילו היתה שחקנית בסרט שסיימה סצנה...