ב"ה


כאשר
חרבה מונחת בנדנה,
סבתי, ישראל הזקנה,
הניחה ראשה הסב,
שזור אניצי הכסף
עטור הילה של זהב,
על כרה, כר של אבן,
והתכסתה בשלמת האזוב,
תהא מנוחתה עדן, בעת כבוי המאורות.

אזי שיריון של אבן הנחתי על ליבי
ועטפתי צווארי בשיש.
ובהשקימי קום מצאתי עם עלות השחר
נדן ובו חרב חגור למותני.
ונתהווה הניצב מחשכת השמים, ההולכים ומתחוורים,
ויחושל  הלהב בעת הנץ החמה
ואשמע קולה ואזעק ברמה, ואקרא:
י - ש - ר - א - ל  

ולבדי המשכתי והלכתי
ולא לבדי המשכתי והלכתי.
בחרבי השתלבו כל רגעי האמת והחסד
עם העוול גם,
של העם.
ואחושה כי שרשרת נמשכת אחרי -
כל הדורות שעברו -
ונקשרת השרשרת למותני וממשיכה אל יוצאי חלצי.

ובעת הכתמת השמים בדם על- ידי גבירתם,
זכר סבתי עלה מול עיני -
והוא אמת ומציאות, חי וקיים.
ותקרא בשמי, ותענה:
י - ש - ר - א - ל