[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיכל גרוסברג
/
אוטובוס אחרון

בת כמה היא? 17? אה, זה לא משנה, אני עדיין מבוגר ממנה בכמה
עשרות שנים. היא נושקת לחבר שלה ארוכות, מעניין כמה זמן הם כבר
יחד. שפתיה מסננות בלחש "אני אוהבת אותך". הם בטח יחד כבר הרבה
זמן, הוא החבר הראשון שלה, עדיין לא שכבו אבל הם בטח ישכבו,
היא רוצה שהוא יהיה הראשון שלה. היא מחייכת אליו, בטח אמר לה
חזרה שהוא אוהב אותה.
הוא בינתיים עולה לרכבת, זו שירדתי ממנה, רכבת בנימינה-רחובות.
היא עוקבת בעיניה הרכות אחריו, והוא עולה לרכבת, מביט מבט חטוף
אחרון אחורה, אליה, ומחייך אליה. הוא עולה לרכבת והדלת נסגרת
אחריו ואחרי שאר הנוסעים.
היא משפילה מבטה ומתחילה ללכת לכיוון היציאה, ואני דולק אחריה,
לא אומר מילה, לא מתכוון להגיד מילה. היא שולפת חפיסת סיגריות,
ווינסטון לייטס, סיגריה של נשים, נשים שמבוגרות ממנה בכמה שנים
טובות, לא מתאים לה. היא מציתה סיגריה, ולוקחת שאיפה ראשונה.
אולי כן מתאים לה לעשן, איך שהיא מחזיקה את הסיגריה בין
אצבעותיה, בביטחון רב כל-כך, בטח גם ברחוב, היא מתעקשת לאחוז
את ידו של חברה באותו בטחון.

במסוף האוטובוסים היא מחכה לקו 18, אותו הקו שאני צריך,
כמדומני, זהו האוטובוס האחרון לאותו היום, חשוב שתגיע הביתה,
שלא ידאגו לה. האוטובוס מגיע, והסיגריה רק במחציתה. היא מחכה
בינתיים שכל הנוסעים יעלו, כדי שיישאר לה תענוג אחרון
מהסיגריה. בינתיים אני עולה, בפחד שבסוף תוותר ותיקח קו אחר,
או שמא תטעה ותקווה שיגיע עוד אוטובוס, אבל בסוף היא מפילה את
הסיגריה ודורכת עליה קלות ועולה לאוטובוס. הנהג, שלא היה נחמד
במיוחד לשאר הנוסעים, משנה את הבעת הפנים הזועפת שלו לחיוך קל,
היא מגישה לו כרטיסיה והוא מנקב. היא אומרת "תודה" בקול שקט,
כמעט בלחש ומחייכת אליו חזרה. האוטובוס חצי מלא, אפילו שיש כמה
מקומות מלפנים היא הולכת למושבים האחרונים, לידי, ואני עוקב
אחריה במבטי. היא שולחת מבט אליי, כאילו תפסה אותי על חם ומייד
שולחת מבט לאיזו שהיא נקודה באוויר, כששמה לב שאני לא מוכן
להרפות ממבטי.
האוטובוס מתחיל לנסוע, בפנייה אני נשען עליה, מריח לראשונה את
הריח שלה, ריח מתוק כל-כך שבטח הטריף כבר מיליוני בחורים
כמוני. היא מרגישה שאני שואף אותה לריאותיי, כמו שהיא שאפה
מהסיגריה ומתחילה לנוע באי נוחות במושבה. אני מנסה להתיישר
ולהירגע והיא שולחת אליי מבט חטוף וכועס וגבותיה מכווצות. גם
בטני התכווצה מכאב, אפילו שהיא נורא חמודה ככה, כשהיא כועסת.
היא מיישרת את ראשה חזרה קדימה, מנענעת ראשה קלות מצד לצד,
מרימה סנטרה ומישירה מבטה. אני משפיל את מבטי ותוהה מתי היא
תרד מהאוטובוס, מקווה שזה יקרה עוד זמן רב, כדי שאוכל להמשיך
לשאוף את ריחה לריאותיי. בינתיים אני חושב ומדמיין מה היא עושה
בחייה, בטח היא תלמידה מצוינת, אבל עכשיו חופש, זה הדבר האחרון
שתחשוב עליו, לימודים. היא בטח יוצאת כל ערב למועדון כלשהו
באלנבי עם החברות וחוגגת עד אור הבוקר, מסיימת חפיסה של
ווינסטון לייטס, שוכחת מהחבר לכמה שעות, שבטח טוחן את מחשבותיה
בלי סוף, אבל באותה מידה לא תעז לבגוד בו לעולם.

הטלפון הסלולארי שלה מצלצל והיא עונה לטלפון בעדינות, שואלת
בקול ילדותי מעט "הלו?". ברקע, קול שמגיע עד לאוזניי ממלמל זרם
מילים. "טוב אימא, אני תכף בבית, אני כבר באוטובוס, רק עוד
ארבע תחנות." פניי מחווירות, עוד ארבע תחנות, ולא אראה אותה
יותר לעולם, אפילו שזה לא משנה ממש, בין כה-וכה אינני מכיר
אותה, אבל קשה לי לחשוב שאוכל לשכוח ממנה. הפסקתי כבר מזמן
להאזין לשיחתה עם אימה, והמשכתי לחשוב מחשבות מטופשות עליה.
עוד שלוש תחנות והיא יורדת. בינתיים עולים נוסעים נוספים, אחד
מהם גבר משופם עם תיק גדול מהרגיל, היא מביטה עליו בחשדנות,
ואז על התיק הגדול שלו, עם מעט חשש בעיניים, ואלוהים ישמור,
כמה הייתי רוצה להגיד לה שהיא יכולה להניח ראשה בחיקי ואשמור
עליה מכל רע, אגרש את כל השדים בשבילה. היא מתחילה להרעיד רגלה
קלות, בעצבנות, מקווה שהנסיעה הזו כבר תיגמר, רק עוד תחנה אחת
וזהו, זה נגמר. היא בטח רואה את זה כסיוט, גבר ששואף את ריחה
מצד אחד, בטח איזה פדופיל סוטה, ובצד השני אחד שבטח יפוצץ אותה
לחלקים קטנים. היא קמה ממושבה ומצלצלת בפעמון "עצור" ומתחילה
לפלס דרכה ליציאה. האוטובוס עוצר בתחנה והיא יורדת, מהתיק שלה
נופלת אותה חפיסת ווינסטון לייטס. אני קם ממושבי ויורד
מהאוטובוס, הדלתות נסגרות אחריי, האוטובוס מתחיל לנסוע ואין
דרך חזרה.

"ילדה!" אני צועק לעברה, כי היא כבר התחילה להתרחק.
היא מסתובבת ומכווצת את גבותיה שוב, מישירה מבט אלי. אני
מתכופף ומרים את חפיסת הסיגריות. "הן נפלו לך."
היא מתקרבת אלי ואני מרגיש שאני על סף שיגעון. היא לוקחת
בעדינות את החפיסה מידי.
"תודה." היא מחייכת אלי, כמו שחייכה אל נהג האוטובוס, אבל לא
תחייך אלי לעולם, כמו שהיא חייכה אל חברה, בטח חייכה אליו ככה
כבר עשרות פעמים.
היא מתחילה ללכת שוב, מציתה עוד סיגרית ווינסטון לייטס.
אני מתיישב על הספסל בתחנת האוטובוס, ומחכה לאוטובוס הבא.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רק במילון המילה
מוות כואב
וממושך מופיעה
לפני המילה
סלוגן


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/7/01 22:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיכל גרוסברג

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה