אני קורא לה שרמוטה, ככינוי חיבה, כי בכל צחוק יש קצת אמת. גם
הסובבים אותי מבינים למה, כל אחד הספיק לטעום ממנה טעימה.
כנראה שגם היא מבינה, כי היא מתעקשת על "שרלילה". את כל
הרומנים המזדמנים שלה אני לא סופר יותר, חישובים עושים אותי
עייף. אני יושב בבית קפה בסמטה הנשפכת לדיזנגוף, שותה פילטר
ומלטף את הרגל החלקה שלה. היא עסוקה בשיחת חולין עם ידידה,
שלי, שלה. אנחנו לא ביחד, לא. היא לא רוצה, אני רציני מדי. אני
לעולם לא אסכים, אני רציני מדי. אולי. היא מדברת על הקודם שלה.
הוא מהתנועה במקור, התגייס לנח"ל ועכשיו הוא רחוק. הוא זיין
טוב, היא אומרת, ומוסיפה שזה הועיל לתדמית הקומונרית שלה לזיין
חייל תנועה גיבור. אני מעדר ברכות את הברך שלה ותוהה אם תוך
כדי זיון הוא טרח להינות מהנוף, מהפרטים הקטנים, או זיין והלך.
היא אוהבת שהם באים והולכים, זה מאפשר לה גיוון, מרווח נשימה
עם עצמה להחליט מי יעוף ומי יקבל גלגל הצלה. אני יודע שזה לא
נכון, שהיא לא רעה, שהיא בסך הכל מלאה בלבטים פנימיים בעלי
יכולות הרסניות, אבל משהו בי עדיין כועס עליה. אני מחליט
להפסיק את ההתחנפות המינית ומפנה את האצבעות שלי להדליק
סיגריה. השאיפות הראשונות הן קטליזטור להתרפקות על העבר הקרוב.
מפליא עד כמה דק ההבדל הבלוי והדוחה בין האני הישן לאני החדש.
האני הישן, אליו היא לא זורקת ולו מבט קטנטן, והאני החדש,
המדליק אותה בעזרת חולצה צמודה, טון חצי סקסי ומילה או שתיים
על הרצל ומהות הציונות - כאילו הייתי חבר תנועה בעצמי. האני
החדש קנה לעצמו בחורה, סחורה, ריגוש מזדמן.

גם יומיים אחר כך, מהצד השני של שפופרת הטלפון שלה, אני עדיין
לא מבין שאני משקיע לטווח ארוך, ושרצף האירועים המקרי הנ"ל
יביא איתו שלוש שנים של רגעים קטנים בעלי השפעה עמוקה, פקדון
עם תחנות הפרשה בכל כמה חודשים. "מה אכפת לך לנסות?" מצחיק
שהיא ממש צריכה לשכנע אותי. אני סוגר את הדלת, כדי לשמוע אותה
טוב יותר, או שמא מפני שתת המודע שלי לא מוכן להתלבט ברבים
וזקוק לאינטימיות. למה אני חושב על קשר, אמיתי, כנה, יפה? אני
יודע שהיא לא מסוגלת לספק לי את כל אלו. גם היא יודעת זאת.
ובכל זאת, הנה אנחנו, מקיאים בשח-רחוק מילים שאין לנו מושג מה
הן אומרות. "השתניתי", היא אומרת ואני מגחך, אבל רק בפנים,
בתוך הלב. האם אני נמשך אליה? כן. האם אני מאוהב בה? אולי. האם
אני רוצה להיכנס לתוכה ולהטביע את חותמי? לא. האם אני מסוגל
לאהוב אותה? האם היא מסוגלת לאהוב אותי? האם היא מסוגלת לאהוב?
מהצד השני של המכשיר, היא נשמעת מתוקה וחיננית. אולי אפילו
עדינה, בניגוד לחיצוניותה המקרינה אלימות פוטנציאלית העתידה
לבצבץ בצורת ברכיה למפשעה, אם תעצבן אותה. מה אני צריך את זה
עכשיו? לא מזמן, פינטזתי על נשיות קטנה, מוארת, טובת לב וחמה.
איך הגעתי לרגע בו אני צריך להלום בחשקי לבלוע חיית מין מטורפת
המדמיינת שהיא רוצה אותי? הידרדרות בלתי נמנעת, התלבטות בלתי
אפשרית, סיטואציה בלתי נסבלת. ומדוע? מדוע קיימת בכלל המשיכה
העילגת הזו? אין בה שום דבר שרציתי להשיג לעצמי, היא לא חלק
מאף סעיף שעליו רציתי לסמן "וי" ולצחוק כל הדרך אל המוות.
מקסימום תלמד אותי כמה תנוחות חדשות, וזה במילא לא טוב לגב
המזדקן שלי. אבל היא - בשלה, ואין בשלה ממנה. אני נזכר
במילותיה של אשת התיווך המקצוענית, הידידה המשותפת מבית הקפה,
איך תיארה לי בעונג כמה חיית המין משתוקקת לרגע בו ניפגש שוב,
מחכה שאניח את ידיי על רגליה כמו בפגישות שלפני כן. הזכרון
משקר ומשכר. אני נבלע בתוכו ומסכים, נעתר לקולה הענוג של
החרמנית הציונית, מתמסר להפצרותיה לנסות ולבנות מערכת יחסים
המבוססת על צרכים ירודים, כאילו היא קוראת לי וצועקת בגסות:
"תזיין אותי, תזיין אותי כאילו אין מחר, כאילו אני אהבתך משכבר
הימים, תשוקתך האמיתית, כאילו חלומך אני, יחידתך אני, אשתך
אני, אני, אני..."
שקט עמום שורר על כוחותינו, מנתקים הם את הטלפון ושוקעים
במערבולת מחשבות סהרורית על עתיד בלתי ייתכן. מחר אראה אותה,
ואבהיר לה את כוונותי האמיתיות. מחר, הכל יהיה טוב יותר, ברור
יותר, מוצלח יותר, ולא אהיה בגפי עוד. ואם לא למעני אעשה זאת,
הרי שלמען ז'בוטינסקי.

מחר מגיע, ואיתו הנשיקות האלימות להן חיכיתי בשיער מרוט.
כוונותי האמיתיות מתעופפות להן יחד עם חולצתה, נשכחות ברגע
האמת, מתגלות כבלתי רלוונטיות עוד. "לפרוע את החוב, לשחרר את
ווילי, לזיין את קופר!", צועקות עיניה, לוהטות, נסגרות,
נכנעות. עם זאת, אני מסתפק במועטי, ולא נכנע להצהרותיו של גופה
הנע במהירות. תמימות היא חטא, וכשאגלה זאת כמה חודשים לאחר
מכן, אשמח על דרך הכפירה שבחרתי בה באותו רגע. אנחנו נוסעים
במכונית, אני שותק כדי להירגע ולהסדיר את הנשימה. היא שותקת,
אולי מפני שדיבורה יסגיר אי נוחות. הגוף שלי נוח לה, האישיות
שלי - ואולי שלה - לא. כמו כדי לרמוז לה שאני לא אסכים למסור
את גופי לעבודה זרה מבלי תמורה הולמת, אני מפיג את השתיקה.
למרות ניסיונותיי הכנים, היא נראית שקועה במחשבותיה. כשמגיעים
לבית שלה, אני מוריד אותה בנשיקה, נוטש אותה לבדידות מינית
מבלי להבין שהיתה זו נטישה של ממש עבורה, בדומה לנטישת אם טריה
את צורכו הטבעי של תינוקה למצוץ שד - אקט לגיטימי לכל דיעה.
בבית שלי אני נפרש על מיטתי בידיים פשוקות, נרדם ומתעורר למחרת
חנוק מאלכוהול, סיגריות ורגש בלתי מוסבר.

קטן אמונה שכמוני. הנה, זוג למופת בתחילת דרכו. שיחה על
התעוררות, על יקיצת נפש, על גלגלי קשר שמתחילים לנוע לאחר שינת
לילה טובה וארוכה. אני חוכך בדעתי ומנסה להבין מה גורם לי
להיות מאושר. האם זו המחשבה עלינו ביחד, על בלתי אפשרי שקרה
ורחש תחת אפו של אלוהים? או שמא זו המחשבה על כך שאני בדרכי
להחזיר למוטב ילדה סוררת? לגמול אותה מהצורך בסקס, לפתח בה
רגשות אהבה, לפתוח את "מכון קופר לבעלי מוגבלות רגשית", לזכות
בפרס נובל לאהבה - קטגוריה שתוקם במיוחד עבורי - להתעשר ולבלות
את שארית חיי בדגדוג צווארה בזיפיי הטריים. בתוך תוכי אני מוצא
את עצמי מודה כי יש קסם עז במשיכה הבלתי הגיונית שלה אלי. כמו
באגדות הכי יפות ובנאליות, באנו מרקעים שונים, עם אהבות רחוקות
זו מזו ומנהגים קוטביים לגמרי. היינו נתקלים אחד בשניה לא מעט
במשך שנים רבות, שלא לומר שוהים הרבה ביחד, אבל מעטות היו
הפעמים בהן אמרתי לה מילה, בהן זרקה לי מבט מתכוון, בהן
התעניינו אחת בקיומו של השני. היתה רק פעם אחת, יוצאת דופן, בה
מצאנו את עצמנו בחדר מדרגות ישן וסיפרתי לה איזה סוג של בחורה
אני מחפש. "אתה בחור טוב", היא אמרה בטון חצי מתנשא, חצי
מתרגש. טון מוכר של ידידה טובה שלעולם תישאר ידידה טובה, בלבד.
אבל ידידים טובים לא היינו, על אף הפתיחות בחדר המדרגות אשר
הורידה אותנו לדשא גינתי ורטוב, שם גילתה לי סוד נורא מעברה.
אמנם באמינותו של הסוד התחלתי לפקפק רק כעבור כמה שבועות, אבל
מיד לאחר המפגש הסהרורי הזה חזרנו לעמוד בקשר השתיקה שנרקם
בינינו קודם לכן, מצייתים לחוקי ההגיון המחייבים אותנו להיות
רחוקים בנפש, ולרוב גם בגוף. כעת, אני מוצא את עצמי מפקפק
ביכולת שלי להתאהב בה באמת ובתמים, ובו בזמן מקווה שזה אפשרי -
הנה, עבר כבר שבוע. שיא של ממש, בהתחשב במי שהיא, ומי שאני.

אורגיה זה לא בשבילי, אני לא אוהב להתמקח על חלקי גוף. אני
מלקק את בטנה החמודה ולא מצליח להבין איפה אני, או איך הגעתי
למצב הזה. בן טובים ממוצא פולני למשעי אינו יכול להרשות לעצמו
את הסיטואציה. אני עובר למצב פסיבי, ומביט בו מניע את גופו
בחושניות מעליה. הצלע הרביעית מאסה בעניין, והלכה לה למקום
אחר. קצה ההבנה כבר מתנחל לו במספר תאים במוחי, ואני יודע שגם
אני הולך לפרוש מהמירוץ בתוך דקה או שתיים. היא מנסה למשוך
אותי בחזרה אליה, מפרגנת ומתחנפת בנשיכות סביב שפתיי. זהו,
נגמר. לא יכול יותר. סיגריה למטה, בשקט, עכשיו. אני יורד
במדרגות, מנסה לא ליפול מרוב שיכרות שמקורה בהלם ממעשיי. "אותך
- למשטרה!", חיים הכט צועק עליי. אין עשן בלי אש, ואני מדליק
את הסיגריה ומקצר לה רבע חיים בשאיפה אחת. העומס הרגשי לא
מאפשר לי לעמוד בנינוחות. מתיישב. ואולי אורגיה זה כן בשבילי,
אבל לא כשבתוך מעגל הזיעה הולכת לאיבוד תחושת שייכות. היא שלי.
שלי. שלי! מעולם לא הייתי רכושני כלפי נשים, אבל ניחוח הטריות
של "אנחנו" מסעיר אותי למראה סחר-מכר זה. תן שד ימין, קח שד
שמאל. הערווה לעולם תישאר בירתנו המאוחדת, ומובלעת בפופיק לא
תיתכן. זה מה שאנשים בגילי מחפשים? עוד שאיפה, בזמן שהוא יורד
לקראתי, היסטרי כמו סוחר ממולח שהעסקה מתפרקת לו מול העיניים.
"הבחורה לוהטת עליך בטירוף", הוא אומר ועיניו נלהבות. דחף לא
מוסבר גורם לי לרצות לדחוף לו את הסיגריה לתוך הנלהבות הזו.
"שאני אביא מים לכבות אותה?" התגובה שלי איננה כועסת או
מתלהמת. אדישה. הוא מסתכל, משתדל, מעכל. "מה מפריע לך?" אני
רוצה להסביר, לשפוך את הלב, להגיד שהנה - הפחדים שלי התממשו
ומול עיניי נחשפת קנוניית המאה. "עזוב, אתה לא תבין", אני
עונה. הוא נאנח, מהנהן. "טוב, אני סוגר ת'עסק." מבטו מביע אי
הבנה, אכזבה ועייפות כאחד. "מצויין", ההכרזה שלי משתדלת להיות
חד-גונית ככל הניתן. "אתה כועס עלי?" השאלה שלו מציקה לי.
"לא."
באוטו אני מתיישב לצידה מאחור, מותיר את המושב הקדמי מימין
יתום. דקה, נסענו, הגענו. דקה של נצח ושל אלפית שנייה במקביל,
בה רצות המחשבות ומסדרות במהרה מספר הצעות החלטה לגבי המשך
היחס שלי אליה, לטווח הקצר והארוך. היא מנשקת אותי ברוך על
הלחי, אפילו תופסת את השנייה בכף ידה המלטפת, ככה נעים, יוצאת
והולכת. בלחי עירומה אני יורד בבית, מדליק עוד סיגריה.

יומיים אחר-כך, אנחנו מסיימים קשר בן שבוע וחצי. היא לוקחת
אותי לפארק ומברברת על חייה, מעכבת את ביצוע פסק הדין שקיבלה
בינה לבין עצמה. אני מרגיש אידיוט. הרי גם אני קיבלתי החלטה,
גם אני מבין שזה לא הולך, גם אני רוצה לשם שינוי להצהיר על
מחשבותיי ורצונותיי בפומבי. קולי רוצה להישמע, אבל במקום לעזור
לו לצאת אני מהנהן ומחייך אליה בקרות. היא מדברת ומדברת, מחפה
על כל השנים בהן לא החלפנו מילה, ואני רואה שגם היא קצת
מתייגעת מעצמה. בסופו של דבר היא מוסרת לי את דברי הפואנטה,
וכמובן, אני לא אשם בזה. אני אף פעם לא אשם. זו היא, זה העולם,
זה הפרפר שמשיק כנפיו בסין וגורם לכאוס אצלה בראש, בלב. בכוס.

הימים עוברים. אני מתגעגע. אני חושק, אני מורט שערות, אני רוצה
לדבר. היא לא. לא לדבר, לא לשמוע, לא כלום. הסוחר הממולח טוען
שהיא מפחדת שאקשר אליה רגשית. אני יודע שהוא צודק, אבל מאמין
שהפחד הוא מהאפשרות שמישהו ייקשר אליה רגשית, לאו דווקא אני.
בלית ברירה אני מניח לגעגועים אל התקיפות המינית המרומזת. גם
הכעס עובר עם הזמן. אני שב להיות האני המשמים, שפרח מניצוץ
ודעך מייבוש האקליפטוסים בביצת החשק.

אני יושב ומשתדל לא להסתכל עליה. עושה את עצמי עסוק, בכל דבר
שרק אפשר. בסיגריה, באנשים שמסביבי, באוכל שלי. רק לא להסתכל,
לא לחשוף כלום במבטים שלי, לא לגלות כלום מהמבטים שלה.
התנתקות, דו-צדדית והדדית, בהסכמה שמשתיקה. ההיסטוריה שלנו
מוכיחה ששתיקה עושה לנו רק טוב, ביחד ולחוד. לפעמים, במפגשים
מרובי אנשים כמו זה, אנחנו מפרים את הכלל. אבל זה אף פעם לא
יותר מתשובה קצרה לשאלה, או תגובה קרה מתוקף נימוס. אני מנסה
להקל עליה, ובדרך גם על עצמי. לא מזמן, אחרי שאזרתי אומץ לזרוק
לה מילה, אמרו לי שהיא קרנה מאושר. "קופר דיבר איתי." אני בטוח
שאני לא חשוב לה. לא באמת. אני עדיין שומר על האש כבויה לגמרי,
פן ידלוף הגז ויהיה פיצוץ. חס וחלילה לא לגרום לה, או לי,
לחשוש מהיקשרות רגשית שלי אליה. אני מעביר מבט לעבר הסוחר
הממולח שזכה בינתיים לתואר הכבוד גנב. אבל אין לי רגשות טינה,
חוץ מלעצמי. הייתי צריך לצפות את זה. ברחובות אני מסתובב מעט,
בעיקר יושב בבית. אני כבר לא צריך להתאמץ הרבה בשביל להדחיק.
בחורות לא מספיקות להחזיק מעמד אצלי. או שמא זה אני שבא והולך?
מסיפורים, אני שומע שגם לה אין מישהו קבוע. הסוחר, גם הוא אוהב
לדלג בין השלוליות, את זה אני יודע. לפעמים הם נפגשים ומזיעים
לשעה או שתיים. אני ממשיך הלאה, או כך לפחות אני מחליט. בין
לבין, מדי פעם, אני רואה אותה. בבית הריק של קרובים שלה, כולם
מתאספים לראות טלוויזיה. אני מכין קפה ומחמם שטרודל, בוחן את
הבית ותוהה מי אלו האנשים שזכו להיות קרובים אליה. היא יוצאת
מהמקלחת, לחה. אני מסביר לה מי זה ג'ק באוור ולמה הנשיא הוא
אנדרדוג, ובתמורה היא מנגבת מולי את שיערה באיטיות. אני מסתכל
ונמוג לתוך עצמי. כשהמתח בטלוויזיה נגמר, כולם הולכים, ובינינו
המתח מתחיל. היא מדברת על הבחורים שניסו להתחיל איתה. אחד
מכוער, השני כוסון. השלישי היה נבוך מדי במהלך הסקס, לא ידע מה
לעשות עם עצמו. מצחיק. היא צוחקת ומעשנת, משחקת בקצה שרוולה.
אני שם סרט, היא שמה ראש על הכתף שלי. אודרי טוטו בדי.וי.די
מעלה לי את החשק, ואצלה לא צריך להעלות שום דבר. זה בא לה
טבעי. אני נוגע. בעדינות, כמו שאני אוהב ויודע, כמו שאני צריך
ורוצה. ועושה. וגם היא. ואנחנו. ידיים, רגליים ושני לבבות
שבורים תמידית, מתנחמים בצרת רבים. כשעל המסך מרצד לו כבר שלג,
אנחנו מתחממים חבוקים והיא חתולה מנמנמת. כשמגיעה השעה, שנינו
יודעים. אני קם, מסלק את שאריות השטרודל לפח, יוצא החוצה ומניע
את האוטו.

עורפה נושף על אצבעותיי מנגינה מחרמנת. מעולם לא תיארתי לעצמי
שאוכל להרגיש תחושת אשמה כה עזה על מעשה אותו לא ביצעתי, עליו
לא חשבתי, אותו לא רציתי בכלל. קווצות השיער שלה מלטפות את כף
ידי. אני תוהה אם אלו תלתלים או סתם שיער קצר שהתכנס אל תוך
עצמו מרוב בדידות, מבריק מבוהק שמש של חמש בבוקר. כף היד שלי
פולשת לתוכו, מפלסת דרכה כמזמרה הקוצרת תחושות נועם ומשאירה
שדה חרוש של ייסורים טריים. במעלה הגב שלי זורם לו חשק לנשק
אותה על הלחי, נשיקה עדינה שלא מביעה אהבה או חמדת בשר, נשיקת
חיבה, הזדהות. יחד עם החשק הזה צץ גם הצורך להתנצל. בפני מי?
אני שואל את עצמי אבל אין לי תשובה. בפני עצמי? אני מגחך.
במקום לנשק, אני מלטף את מותניה הפריכות. תחושת הצלילה לתוך ים
של סימפטיה וחיבוק, היא שגורמת לי להיות נבוך. אני מחשמל את
אוזנה בזרעים קטנים של אכפתיות, ובמקביל מנסה להתכחש להנאה
הביישנית שלי ממעשה העינוג הזה. שלוש שנים עברו מאז שהצתתי את
משואת ההתעניינות שלה בי, ופרפר החשק עדיין טרי. אני קם בשקט
כדי לא להעיר אותה ופוסע יחף למטבח, מוזג כוס מים קרים להפיג
את היובש בפה. כשאני חוזר, אני מביט בה למשך כמה שניות ואז
נכנס שוב מתחת לסדין הדק ומוחץ את גופה לגופי, נהנה מקרנבל
תמים של מתיקות המהווה את כל מהותי באותו הרגע. כשאני מתעורר
שוב, אני מנשק קצוות שיער הנישאת בגאון מעל שדות המלמלה, שואף
את הריח כאילו אין מחר והולך להכין קפה. אני יודע שצפויות לנו
עוד כמה וכמה שעות טובות ביחד עד שנתפזר כל אחד לביתו, אבל
מהרגע שבו היא תתעורר ישוב לשרור בינינו הכלום שהיה שם בחודשים
האחרונים, מאז הפעם האחרונה. אני לא מאוכזב, או עצוב. כבר מזמן
שמחתי לגלות שההרגל הוא הפולידין של הרגשות המעיקים ביותר.
פעם, חששתי מהאפשרות שאני כבול רגשית לחיית מין צמאת דם. אני
מסניף את ריח הקפה השחור והחריפות מחלחלת בי, נטמעת בגופי כמו
ההכרה המשחררת בעובדות. הכל מסתדר לי בראש וחיוך פושט על פניי.
השגרה, אני יודע, תחזור לאפוף אותי מהר מאוד, ותשכיח ממני את
כל אירועי הלילה. במידת מה, ההכרה בכך מעניקה לי תחושת בטחון
מרגיעה המאפשרת לי להלך באדישות מול פניה שהתעוררו בזה הרגע,
להגיד בוקר טוב, ולהמתין בסבלנות עוד כמה חודשים. רק אז,
בניצוץ הבא בו נשוב ונמצא את עצמנו מחובקים ללילה, אוכל להרשות
לעצמי להסיר את חוסמי הרגשות המלאכותיים ולהעניק לה עוד מגע
שישכיח מאיתנו, ולו לכמה שעות בלבד, את הבדידות שלנו.

"Everyday when it's over and over again, put my face on
'Smile!', get out of my bed."

RockFour