האסירים נעים באותם מעגלים,
מעגלי השגרה.
הם לובשים חליפות של מליון דולר
ולא יכולים להזיז אצבע.
מטילי ברזל קטנים של משחקי מנהלים נוצצים
שומרים עליהם שישארו במקום.
המזגן משמר אותם כאילו היו גרגרי חומוס בקופסא.
האסירים לובשים תלבושת אחידה
ולרגליהם רצפת שיש לבנה
ולא אמא אדמה .
הוסהר בא מדי פעם ומאכיל אותם סושי
ואחר כך הם חוזרים לעבודה.
יושבים ימים כלילות במשרדיהם
עם ניירת חונקת אין סופית,
מפלצות מנייר .
מחשבים בולעים כל שביב של תקווה,
והשערות הלבנות מתרבות על ראשם .
הקרחות גדלות ,
הגוף מתדלדל
ובוגד בהם .
הם מתים מדום לב באמצע ישיבה חשובה,
וכל הכסף מתפזר בחלל האויר הריק
שהם השאירו.
כי הם היו אסירים,
והם אפילו לא יכלו לרצות את עונשם.