נסענו בכביש המהיר.
"איזה ערפל יפה", הוא אמר בעינים בוחנות
נשמע לי עצוב.
אני כבר לא מפחד משירים עצובים!
אני כבר לא מפחד משירים עצובים...



אור אולטרה סגול ממלאת את חלל חדרי
שנינו מחובקים
מעביר את ידי בשערה.



"אני תמיד מוצא את הטוב, אין שום חסרונות בשום דבר", אמר בקול
בטוח.
ישבנו שלושתינו על ספסל שמשקיף ממרחקים על כביש מהיר.



"להתאבד זה לא אנוכי", אמרתי. טילנו ביער שלושתינו. זה היה
לילה מוזר, ההורים שלו גירשו אותנו מהבית שלו אז הלכנו
להסתובב. בדרך כלל היינו יושבים אצלו על כוס קפה וסיגריה. היה
מאוחר, דברנו "קצת" על תופעת האהבה, על החיים, העלנו
נוסטלגיות, אבל באותו ערב זה היה שונה, כאילו כול אחד הסתכל על
עצמו ואמר, אני לא שווה כלום, ושתיקה.



דברנו בטלפון כול הלילה, עד שש בבוקר.
אפילו דרך הטלפון גרמה לי לחייך. היה לה חיוך מקסים.
"היית רוצה להיות מישהו אחר?", היא שאלה אותי.
"המממ"
חשבתי לעצמי אולי איזה מפורסם עשיר או אולי איזה אישיות חשובה
או אולי...
"לא", עניתי לה.
האמת היא שאני בעצמי התפלאתי מהתשובה, כמובן שהמשכתי והסברתי
לה למה לא. היא רצתה להיות מישהי אחרת.
"אתה מתחרט על משהו בחיים שלך?", המשיכה ברצף השאלות.
"לא", עניתי לה.
ולא כי החיים שלי כל כך מושלמים, וזאת אחת הסיבות לזה שאני לא
מתחרט.



"מה הטעם לזה, הרי הסוף ידוע מראש, התסריט ידוע מראש, הייתי
כבר בסרט הזה, אז בשביל מה לעבור הכול שוב?", אמרתי.
כן... ישבנו שלושתינו.



מעניין מה השעה, נראה לי אחד עשרים וארבע בלילה. הסתכלתי על
השעון שהראה אחד עשרים ושלוש. רציתי לספר להם את זה, אבל חשבתי
בטח לא יעניין אותם וחוץ מזה זה הם בטח לא יאמינו לי.
קשה לנבא בחיים.



יצאתי מהבית שלה בחמש בבוקר ישר הדלקתי סיגריה. חונק בגרון
וכמה דמעות... הייתה לי הליכה של 15 דקות עד תחנת האוטבוס.
הייתי עייף, עצוב, רציתי כבר להיות בבית במיטה, מוזיקה רגועה
ולהרדם.
ככה עדיף, זה הכי טוב בשבילי.



"אתה מבטיח לי?!"
"מבטיח!!!"
"יופי, ואני רוצה את החוף של ת"א, שם הכי כייף", ונתנה את
החיוך הקסום שלה.
"טוב, ניסע לחוף של ת"א אבל יש עוד זמן עד שאני אקבל אוטו"
היא נישקה אותי.



בחיים, אי אפשר לקחת את כולם לכל מקום, האנשים מתחלפים בחיים,
יש כאלו שנעלמים לגמריה יש כאלו שתפקידם הפך לתפקיד משנה או
ההפך, לתפקיד ראשי .



"יש לך שפתים ממש יפות", בעיניים מהופנטות מביטה לעבר
השפתיים.
"מה? מה פתאום תראי הם..."
לא הספקתי לסיים את המשפט וכבר ידה הייתה מאחורי צווארי וידה
השניה על הלחי שלי, ונשיקה.
חייכתי, גיחכתי וניסתי שוב.
"לא אבל באמת תראי הם...", ושוב היא לא נתנה לי לסיים.
חיבקתי אותה, היפלתי את שנינו למיטה, התגלגלנו מחובקים, והזמן
נעצר.



"אתה מבין אחי, זה כאילו הגורל בא ורק נתן לי טעימה קטנה, ואמר
הנה אתה זוכר איך זה? נזכרת? יופי את זה אתה לא מקבל!"
הפעם היינו שתינו, ישבנו בחדר שלי. "כן הבנתי אותך, מבאס...
טוב, לפחות הגורל נתן לך להזכר, אפילו את זה הוא לא נתן לי".



"אתה לא החלטי"
"איך ידעת?"
"אתה מצחיק, אני שואלת אותך שאלה ואתה מסתבך עם עצמך. סך הכל
שאלתי שאלה פשוטה: למי אתה הכי מתגעגע?"



"תשמע אני אגיד לך דבר אחד"
זה מה שהוא תמיד אומר, כשאין לו מה להגיד ואז ממשיך ב"מה אני
אגיד לך, יהיה טוב",
זה לא עוזר בגרוש, אבל אני יודע שלפחות אכפת לו, הוא הקשיב לי.
זה בעצם כן עוזר.


נסענו בכביש המהיר.
"שיט, פספסתי את היציאה!"