כל כך הרבה דברים כתבו על הירח ועל הכוכבים. כתבו על הצורה
שלהם, על הרומנטיות שבהן, על המספר הנשיקות הראשונות שניתנו
תחת אורו של הירח במלואו. כל כך הרבה אהבות אבדו ונמצאו תחת
אין ספור הכוכבים. מיליוני משאלות שהביעו אנשים לעצמם, הסתכלו
על השמיים וראו מן הבזק של אור, אתם יודעים כמה זה נדיר כוכב
נופל אמיתי?! כוכב נופל שבאמת יגשים משאלה, כוכב נופל שיגרום
ללב דואב לחייך?!

יש לי מתכונת בתנ"ך, לעזאזל איתה! מי יכול ללמוד ככה?! כשכל מה
שאני יכולה לחשוב עליו זה בעצם על הכל חוץ ממה שחשוב, אבל...
אם חושבים על זה, מי בעצם מחליט מה חשוב באמת?!

אני יושבת לי, בחדר שלי, בו טמונים כל כך הרבה זיכרונות. השעה
כרגיל מאוחרת, מאוחרת מידי מכדי ללכת לישון ומוקדמת מדי מכדי
לקום.

בצד ימין, יש נר, הוא לא מיוחד, לא גדול במיוחד, אך גם לא קטן.
הלהבה שלו ממגנטת, היא לא חזקה, היא שלווה, שקטה, היא קצת
מזכירה לי את עצמי, מרתיעה את עצמה מלהיות מה שהיא, איך שהיא,
מלהתפרץ לכל כיוון, לשרוף הכל, להוציא את הכאב שלה החוצה, לבקש
עזרה. היא שורפת את עצמה, כואב לה... השעווה מבחוץ, היא כמו
הדם, הדם שנוזל לי בעורקים, בורידים ואלוהים יודע איפה עוד (אף
פעם לא הייתי טובה ביולוגיה). הדם האדום, החם כביכול.
כשעוד למדתי לתנ"ך, לפני שהתייאשתי, היה כתוב שם, שאלוהים הרשה
לנח לאכול מן הבשר, לאחר המבול, בגלל שהוא הציל את בעלי החיים
מהכחדה, "זוג זוג..." אבל כרגיל, כמו לכל דבר בחיים, גם לאכילה
היו תנאים וחוקים, אסור היה לאכול את החיה עם הדם, הדם בתקופה
המקראית וכנראה גם כיום (איפה לאחרונה ראיתם איזה סטייק עסיסי
ברוטב אדום חמים כזה?!), סימל את הנפש של החיה, ההסבר היה
שכאשר חיה נפצעת ומאבדת הרבה דם, לבסוף גם נשמתה עוזבת אותה.
מעניין אם גם אצל אנשים זה ככה, מעניין אם אותו דם שיש בתוכי,
הוא זה שגורם לכל הכאב, לחוסר הבנה, לחוסר אונים, למצב הזה
שאני לא יודעת איך לצאת ממנו, למצב הזה שאני לא יודעת איך לתאר
במילים...
עוברת לי מחשבה נוראית בראש, אולי אם אני אוציא קצת דם מתוכי,
רק קצת, לא בכדי למות, כדי להירגע, כדי לתת לנפש שלי קצת
מנוחה. זה יעזור, זה נכון?!

בצד השני, יש את הירח ולא רחוק ממנו, כוכב. אני שואלת את עצמי,
אולי הכוכב כבר לא שם, אולי הוא כבר התפוצץ, ועכשיו זאת רק
אשליה, כמוני. אנשים בטוחים שהם רואים אותי, אבל, אני כבר הרבה
זמן לא שם, הם רואים את הגוף הפיזי שלי, את איך שפעם הייתי,
ואני כמו שאריות הכוכב, כבר מזמן אבודה בתוך השחור של הלילה
הנצחי בחלל, כמו השחור הכהה שעוטף את הלב שלי מבפנים, חונק
אותו, מקשה עליו להזרים את הדם לכל איברי, מקשה על נפשי לתפקד.
אני מרגישה כל כך אבודה, כל כך לבד, לא יודעת מה לעשות, לא
יודעת ממי לבקש עזרה, מישהו בכלל יכול לעזור?! איך אני מצפה
מאחרים לעזור, אם אני לא יכולה לעזור לעצמי?! אם אני לא מבינה
מה בכלל קורה לי...
אני מרגישה כל כך ריקה, כאילו משהו חסר, משהו גדול, משהו שאני
צריכה שיהיה שם. אני לא יודעת איפה לחפש את המשהו הזה שימלא את
החלל הנוראי הזה, שעם כל רגע שעובר, רק גדל וגדל, או שאולי אני
לא צריכה לחפש וזה יבוא לבד?!
אני רוצה מישהו, שיבין, מישהו, שיהיה לו אכפת, אכפת באמת, שלא
יעמוד מולי, יסתכל לי עמוק בעיניים, וישקר, אני לא אסבול עוד
שקר כזה, אני לא יחזיק מעמד, אני כבר לא זוכרת איך זה להסתכל
לתוך עיניים של מישהו ופשוט לטבוע בתוכן, לטבוע מחיבה, מאהבה,
מתשוקה. אני לא זוכרת איך זה לעמוד מול מישהו ולהגיד לו "אני
אוהבת אותך", מכל הלב, בלי לשקר, כשבפינה הכי רחוקה של העין,
נמצאת דמעה של אושר, שכל כך רוצה לצאת החוצה. אני לא זוכרת את
ההרגשה של חיבוק אמיתי, חיבוק שגורם לי לשכוח מכל הדברים
שמטרידים אותי באותה שנייה,שכאלו פותר לכאורה את כל הבעיות,
חיבוק ממכר, שרק משאיר טעם לעוד, חיבוק מתוק וגדול, חיבוק שאף
פעם לא שכוחים, ששמים בקופסא ושומרים עמוק בלב, לרגעים קשים,
לרגעים של לבד. רגעים כמו עכשיו, אני מנסה למצוא את הזיכרון
הזה בלב, הוא רחוק מידי, אני לא מצליחה, אני כבר לא בטוחה,
שהוא איי פעם היה.

הלהבה של הנר, מתחילה לגדול, לנוע מצד לצד במהירות בלי לעצור,
היא מביעה את הכאב שיש בי, את הצורך להוציא אותו החוצה, איך?!

אני רוצה מישהו, שיסתכל לי בעיניים ויבין אותי בלי מילים,
מישהו שידע לקבל אותי כמו שאני, בלי תנאים.
שידע להעריך, לאהוב, לפנק, יש עדיין אנשים כאלה בעולם?!
שיסתכל לי בעיניים ויגלה שאי לא כמו שהעולם רואה... אני אחרת
מבפנים, שאני רק רוצה למצוא את אותו אחד שלו, ורק לו אני אוכל
לחשוף את עצמי, את כולי, שעליו אני אסמוך.
אני מתגעגעת לשיחות הטלפון לתוך הלילה, ולקושי לקום בבוקר
שלמחרת, לחיוך הדבילי הזה, שנמרח על הפנים, כל פעם שחושבים
עליו.

פאק... אני סתומה! אני חולמת! אני לא מבינה!
למה אני לא יכולה להיות כמו כולם?! למה אני לא יכולה להתקרב
לאף אחד?! למה אני צריכה את אותו אחד?!

אני רוצה מישהו לאהוב, בכל הלב, לתת לו את הכל, להקשיב, לדבר,
לצחוק, לחייך, לחבק, להבין, לפנק, לשאול, לענות...
אני רוצה לנשק אותו באהבה, בתשוקה שאין כמותה, נשיקה היא דרך
כל כך מתוקה להעביר רגשות, דרך נשיקה אפשר להבין עד כמה האדם
אוהב, עד כמה הוא אמיתי, עד כמה אכפת לו, עד כמה... לי אכפת,
להראות לו שאין מקום אחר בעולם שאני רוצה להיות בו באותה
שנייה, חוץ משם, איתו, לבד, לחלוק את אותם רגעים, שהם רק שלך
ושלו, של שנינו לבד...
רוצה להרגיש את רוך השפתיים שלו ואת העדינות בה הוא ינשק, אבל
כמובן, מידי פעם, אני אטריף אותו, כדי שירצה עוד, כדי שלא ירצה
להפסיק, שינשק אותי בתשוקה, באהבה, שירצה לאהוב את כולי, את
נפשי, וגופי...
שיגע בי כמו שבחיים לא נגעו, שיאהב עם המגע שלו, עם כל תנועה,
אני יאהב אותו חזרה, אעשה הכל כי שהוא ייהנה... כדי שהיה לו
הכי טוב שאפשר, אני אעשה הכל כדי שהוא יחייך, כדי שאני אף פעם
לא אראה אותו עצוב.
אני אף פעם לא אבגוד בו ולא אפגע, לפחות לא בכוונה... אני אדע
לבקש סליחה, להביע מחילה...

טוב דיי! תראו מה הירח גורם לי לכתוב, על מה הכוכב גורם לי
לחלום... מה הלהבה שכבר מזמן לא שולטת על עצמה עושה, בשעות
כאלה, שבהם כולם כבר ישנים, בשעות שבהם רק המתים חיים!