קוים של אש,
קוים של כוח עטפו אותה,
כשהיא תלתה שם למעלה.
רחוקה ובלתי מושגת.
מסביב לנו בערה אש אחרת,
כחולה וקרה, אכזרית ומאכלת,
שהחלה סוגרת סביבנו במעגל מצטמצם.
היא עדיין ריחפה שם למעלה,
באוויר, גבוה,
היא קראה לי לאחוז בה,
שוב.
ואני שנאתי אותה עבור כך.
אך היא רצתה לחוש בי,
לנצל אותי שוב.
היא רצתה אותי
ולא הייתה לי ברירה,
או היא
או המוות.
היא הייתה חרב מזרחית כסופת להב
נדנה עטה עור שחור והניצב נראה כמו ראש דרקון רושף.
היא הייתה חלק ממני
או שמא הייתי אני חלק ממנה.
זה לא היה חשוב.
מה שהיה חשוב היה דבר מה אחר לחלוטין.
היא הייתה המוות בהתגלמותו, הכיליון המוחלט.
לא הכליון הזמני של הגוף,
אלא כליונה הנצחי, המוחלט, של הנשמה.
ואני העדפתי את הכיליון האורב באש האחרת,
הכחולה, הקרה, המאיימת,
שכבר קרעה בטלפיה
את אריחיו הלבנים,
של השביל עליו עמדתי.
התחלתי לרוץ בכוחותיי האחרונים לעברה
ואז עצרתי על עומדי.
מאחורי,
מן האש הכחולה, באה היא,
האחרת, האוהבת,
ולה פני שטנה.
אהובתי הנצחית,
אותה נדונתי להכיר, לאהוב
ולאבד כל פעם מחדש.
מה הם עשו לך לדליין?
היא בערה באש,
שאפפה אותה מכתר ועד קודקוד
וצרחה באימה,
כשהעור התקלף מעל פניה העדינות.
מאחוריה, ברקע, עברו באטיות חלומית
חמישה ענקים ובידיהם לפידים בוערים,
והעלו את העולם בלהבה.
לא רציתי בזה,
אבל כעת לא הייתה לי ברירה.
התחלתי שוב לרוץ.
והאדמה קרסה מתחת לרגליי.
זינקתי באוויר ותפסתי בה בניצב.
והיא ניתקה ממקומה וירדה עמי מטה.
רציתי להשתמש בה כדי להציל את לדליין,
אך כל שנותר ממנה כעת
היה לפיד אנושי עוטה כאב.
ואילו אני המשכתי ליפול מטה.
"עצרי!" - צעקתי,
"עצרי!"- התחננתי,
אך היא לעגה לי.
ואני המשכתי ליפול.
ניסיתי להרפות ממנה,
אך לא יכולתי.
נחשי מתכת קטנים,
שהיו כרוכים כדוגמה סביב הניצב,
החלו לרחוש, לרשוף ולהתפתל,
עד שהתלפפו סביב כף ידי
והתמזגו עמה.
החרב הפכה להיות
המשך טבעי של זרועי.
אני והלהב הפכנו להיות
אחד.
ואז, נעלמתי.
וכל שנותר היה להב קר, אכזר וחסר פשרות
ולו היה מחובר גוף, בעל ידיים, רגליים וראש.
והלהב ספק זמרר ספק לעג בקול מצמרר.
שקענו מטה אל תוך הלהבה -
הישר לעבר ליבו של הגיהינום.
ואותו חלק קטן ממני,
שעוד נותרה בו מעט זהות,
ניסה להיאבק ולהתנתק,
אך בלא כל הצלחה.
ולאחר,
צרח בתסכול ובייאוש.
עצם את עיניו לבסוף,
ונדם.
ורק אז
התעוררתי.
