[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריק שין
/
הלהב החי

(זהו סיפור נוסף מהסדרה של: "אגדות מקצה הזמן", וכמו הסיפורים
האחרים בסדרה, הוא מבוסס רובו ככולו על חלום מסוג מאד מיוחד,
'חלום זוהר', בו הישן יודע שהוא ישן ויודע שהוא חולם ויודע גם,
שהיכן שהוא בנבכי החלל והזמן, כל מה שהוא חולם, אכן
מתרחש/יתרחש או התרחש כבר בעבר.)



קוים של אש,
קוים של כוח עטפו אותה,
כשהיא תלתה שם למעלה.
רחוקה ובלתי מושגת.

מסביב לנו בערה אש אחרת,
כחולה וקרה, אכזרית ומאכלת,
שהחלה סוגרת סביבנו במעגל מצטמצם.

היא עדיין ריחפה שם למעלה,
באוויר, גבוה,
היא קראה לי לאחוז בה,
שוב.

ואני שנאתי אותה עבור כך.
אך היא רצתה לחוש בי,
לנצל אותי שוב.

היא רצתה אותי
ולא הייתה לי ברירה,
או היא
או המוות.

היא הייתה חרב מזרחית כסופת להב
נדנה עטה עור שחור והניצב נראה כמו ראש דרקון רושף.
היא הייתה חלק ממני
או שמא הייתי אני חלק ממנה.

זה לא היה חשוב.
מה שהיה חשוב היה דבר מה אחר לחלוטין.
היא הייתה המוות בהתגלמותו, הכיליון המוחלט.
לא הכליון הזמני של הגוף,
אלא כליונה הנצחי, המוחלט, של הנשמה.

ואני העדפתי את הכיליון האורב באש האחרת,
הכחולה, הקרה, המאיימת,
שכבר קרעה בטלפיה
את אריחיו הלבנים,
של השביל עליו עמדתי.

התחלתי לרוץ בכוחותיי האחרונים לעברה
ואז עצרתי על עומדי.

מאחורי,
מן האש הכחולה, באה היא,
האחרת, האוהבת,
ולה פני שטנה.

אהובתי הנצחית,
אותה נדונתי להכיר, לאהוב
ולאבד כל פעם מחדש.
מה הם עשו לך לדליין?

היא בערה באש,
שאפפה אותה מכתר ועד קודקוד
וצרחה באימה,
כשהעור התקלף מעל פניה העדינות.

מאחוריה, ברקע, עברו באטיות חלומית
חמישה ענקים ובידיהם לפידים בוערים,
והעלו את העולם בלהבה.

לא רציתי בזה,
אבל כעת לא הייתה לי ברירה.

התחלתי שוב לרוץ.
והאדמה קרסה מתחת לרגליי.
זינקתי באוויר ותפסתי בה בניצב.
והיא ניתקה ממקומה וירדה עמי מטה.

רציתי להשתמש בה כדי להציל את לדליין,
אך כל שנותר ממנה כעת
היה לפיד אנושי עוטה כאב.

ואילו אני המשכתי ליפול מטה.

"עצרי!" - צעקתי,
"עצרי!"- התחננתי,
אך היא לעגה לי.

ואני המשכתי ליפול.
ניסיתי להרפות ממנה,
אך לא יכולתי.

נחשי מתכת קטנים,
שהיו כרוכים כדוגמה סביב הניצב,
החלו לרחוש, לרשוף ולהתפתל,
עד שהתלפפו סביב כף ידי
והתמזגו עמה.

החרב הפכה להיות
המשך טבעי של זרועי.
אני והלהב הפכנו להיות
אחד.

ואז, נעלמתי.
וכל שנותר היה להב קר, אכזר וחסר פשרות
ולו היה מחובר גוף, בעל ידיים, רגליים וראש.

והלהב ספק זמרר ספק לעג בקול מצמרר.

שקענו מטה אל תוך הלהבה -
הישר לעבר ליבו של הגיהינום.

ואותו חלק קטן ממני,
שעוד נותרה בו מעט זהות,
ניסה להיאבק ולהתנתק,
אך בלא כל הצלחה.

ולאחר,
צרח בתסכול ובייאוש.
עצם את עיניו לבסוף,
ונדם.

ורק אז
התעוררתי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לקום מהמיטה
בבוקר הוא מעשה
הנובע מבטחון
עצמי מופרז


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/5/04 21:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריק שין

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה