הייתי בת שש ושבעה חודשים כשנפסקו כל האותות, ועכשיו אני כמעט
בת שבע. אבי, שאותו לא פגשתי אף פעם, היה מנהל של חברת תקשורת
לווינית בשם ספייס-ספיידר, ואימי, שגם אותה לא פגשתי, הייתה
מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת ייל. קיוויתי שיום אחד אראה אותם,
אבל אז החלה המלחמה.

תמיד הייתי שואלת אם נפגש, ותמיד היו מסבירים לי שהסיכויים
קטנים, כי אני נמצאת מאות אלפי מיילים מהם. אז הייתי בוכה חזק
שכולם ישמעו. אימא הייתה מרגיעה אותי, ואומרת שיש בכל זאת
אפשרות. הייתי יכולה לראות ולשמוע אותם כאילו הם כאן ממש, אבל
הם לא, ועכשיו אני כבר לא שואלת יותר, גם לא בוכה.

בפעם האחרונה שראיתי אותם הם היו כל-כך גאים בי. הם סיפרו
שהטילים קרבים לחוף המזרחי, ושאין להם לאן לברוח. אימא אמרה
שאני העתיד היחיד שלהם, ובכתה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי
אותה בוכה. אבא אמר שעוד מעט יתנתק הקשר, שהוא אוהב אותי,
וחיבק את אימא חזק. לפני סוף הועידה הם שלחו לי קובץ ענק שאוכל
לפתוח רק ביום הולדתי השביעי. אחר-כך המרקע התלת-מימדי בחדר
הפיקוד השחיר, ולא שמעתי מהם יותר. זה היה השדר האחרון. אני
עדיין קולטת טלוויזיה מלפני שבועות רבים, אבל כבר אי אפשר
להתכתב עם אף אחד.

המקום האהוב עלי הוא חדר הפיקוד. אני אוהבת לשבת שעות על הכיסא
הרחב, לשמוע את מובי מספר לי סיפורים. לפעמים, כשאני מבקשת
שיספר משהו הוא אומר: "יש לי משימות בעדיפות גבוהה. חכי עוד
שלושים וארבע דקות," וזה מרגיז אותי. אני יודעת ששום דבר לא
ישנה את דעתו, והוא יסיים קודם את המשימות האחרות שלו, אבל עד
שהוא מסיים - לי כבר נמאס לחכות, ואני שוכחת מכל העניין. עכשיו
הוא סתם עומד ליד המכוונים והשעונים, ולא עושה שום דבר. ביקשתי
שיספר לי שוב איך נולדתי. הוא התיישב לידי וסיפר:
"לפני שש שנים אחד עשר ירחים ועשרים ושלושה ימים - לפי ספירת
כדור הארץ, קיבלתי מאבא שלך הוראה להתחיל בפרוצדורת ההיריון.
את היית במחסן ההקפאה בתוך מיכל. המיכל הכיל חנקן נוזלי
בטמפרטורה של מינוס מאה תשעים ושש מעלות. הלכתי למחסן. שלפתי
את המיכל שלך. הכנסתי אותו למכשיר מיוחד שהפשיר אותך. המכשיר
העביר אותך לרחם מלאכותי. אחרי תשעה ירחים היית מוכנה.
כשהוצאתי אותך משם היית במשקל של שלושה קילו וארבעה עשר גרם.
"כן-כן, אני יודעת את כל זה, אבל איך נראיתי?"
"היית תינוקת".
"כן, אבל מה אמרתי?"
"עשית קולות סטנדרטיים - בכית".
"אוף. לא משנה". התייאשתי.

כשהייתי תינוקת מובי טיפל בי. הוא ערבב את תחליפי המזון שלי,
האכיל וניקה אותי. אחר-כך לימד אותי לדבר, והנה אני כבר בת שש
ואחד עשר חודשים. עכשיו אני חכמה, ומובי לא עוזר לי כמעט
בכלום, הוא רק חבר שלי. אימא ואבא לימדו אותי גם המון דברים,
אבל עכשיו אני לומדת הכל בכוחות עצמי.
"אתה זוכר שהייתי בת ארבע?" שאלתי.
"כן",
"זוכר שבכיתי כי רציתי להיכנס איתך לחדר הפיקוד?"
"כן",
"ומה עשית?"
"אמרתי לך שאספר לך איך נולדת",
"ומה קרה?"
"נרגעת. הפסקת לבכות".
"אוף, אתה כמו דיסקט שבור", רטנתי. באמת הוא לא היה כל-כך
מוצלח בסיפורים על אנשים, אבל היה הרבה יותר טוב בלהסביר איך
אנחנו נוסעים, מהי מהירות האור, ודברים כאלה.
"טוב, אז ספר לי שוב איך זה שאנחנו יכולים לשמוע ולראות את
אימא ואבא, אבל הם לא יכולים לבוא הנה".
"זה פשוט מאד. דרגת סיבוכיות שמונה. מכיוון שאפשר לייצר
אנטי-חומר של הנתונים הדיגיטליים, ולשגר אותם אחורנית בזמן -
הם מגיעים כמעט ברגע שהם קורים. אבל מכיוון שאי אפשר להפוך את
אימא ואבא עצמם לנתונים דיגיטליים - גם אי אפשר להפוך אותם
לאנטי-חומר. לכן אי אפשר לשלוח אותם הנה ברגע".
"ומתי אפשר יהיה להפוך אותם לנתונים דיגיטליים?" שאלתי.
"אין לי מידע", הוא ענה.

שתי כפות ידיו בקצות זרועותיו הטלפסקופיות היו מצופות בכפפות
מגומי מיוחד, וגופו עטוף בפרווה סינטטית - כדי שיהיה לי נעים
לגעת בו. אני דווקא אוהבת לשחק לו בחיבורים הלא היו מכוסים,
ולראות כיצד החיישנים שלו מגיבים אלי. לפעמים הוא מחליף את
כפות ידיו כדי להתאים את עצמו למשימה. כשצריך לסחוב משהו הוא
מתקין וו, ואז אני צוחקת עליו - כי הוא מזכיר לי את קפטן הוק.
אף-פעם לא חשתי מגע של אדם אמיתי, אבל דמיינתי את התחושה הזאת,
וחלמתי עליה, וכשלא חלמתי על אנשים אחרים, הייתי חולמת על כדור
הארץ, על ימים ואגמים, ועל פילים. כל-כך רציתי לראות פיל
במציאות. חבל שאין גן חיות שאני יכולה לנסוע אליו. כל מה שאני
יכולה לעשות זה להריץ את החיפוש "עולם הפיל", ולקרוא בתוצאות.
יש שלוש מליון ומאה ועשרת אלפים כתבות בערך, וכבר קראתי יותר
מאלף, וראיתי הרבה סרטים על פילים. גם ציירתי עם העט
האלקטרונית פיל ענק והראיתי לאימא. היא אמרה שהציור יפה מאד,
ושהיא תתלה אותו על המקרר. לי לא היה מקרר עם אוכל טרי או
נייר; רק מזון מיוחד שפותח בסוכנות האמריקאית לחלל. אני הכי
אוהבת רסק תפוחים, ומרק צדפות סיני.

מובי ישב כעת בחדר הפיקוד. לחצתי על האינטרקום, וצעקתי "עכשיו
אני כבר יכולה להחליט בעצמי מה לאכול, ומתי ללכת לישון", אבל
הוא רק השיב "לא. את לא יכולה." וזהו. חיכיתי לראות אם הוא
יצא. כשראיתי שהוא לא מתכוון לצאת, הלכתי למזווה, והקלדתי "מרק
צדפות סיני". תוך זמן קצר נפלט מן המכונה שקיק לוהט. שתיתי
אותו בשניה וחצי, וכשסיימתי דחפתי את השקיק הריק למיכל המיחזור
המיועד לכך. אחר-כך הפעלתי את כל האורות והמשחקים בבת אחת.
רציתי לראות אם יהיה למובי משהו להגיד על-כך, אבל הוא רק ישב
חסר מעש בחדר הפיקוד, ואפילו לא בא לשאול למה אני מבזבזת
אנרגיה.

בהתחלה אנשים חשבו שאימא ואבא עשו דבר אכזרי ששלחו אותי ככה עם
רובוט לחלל. ראיתי על זה כתבה בטלוויזיה. הם קראו לזה "חוסר
אנושיות", אבל בסוף כולם שינו את דעתם, וכשפרצה המלחמה כבר
כולם הסכימו שאימא עשתה בחכמה ששילחה אותי. אפילו מובי אמר
שהניסוי עומד בכל הסטנדרטים הבינלאומיים.

לחללית שלנו אין יעד. בחדר הבקרה יש זכוכית ענקית ממנה אפשר
לראות החוצה, אבל רואים בעיקר שחור, ומיליוני נקודות אור של
שמשות רחוקות. כשאימא שאלה אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה
גדולה, אמרתי לה שאני כבר גדולה, ושיום אחד אני אמצא לנו פלנטה
עם פילים ועם אגמים, ואני אגור שם. רציתי למצוא לנו יעד בתוך
החלל המנוקד הזה. שאלתי אותה אם היא תבוא. היא אמרה שכן. מאז
התחלתי לחפש בעצמי פלנטה מתאימה, אבל אימא אומרת שיש לי עוד
הרבה מה ללמוד.

הכל כאן עובד לפי פרוצדורות, ומובי מלמד אותי כל הזמן
פרוצדורות חדשות. פרוצדורה זה כשצריך לעשות משהו לפי הוראות.
לפני שבוע הפעלנו פרוצדורת שנקראת "איסוף אנרגיה". אני זוכה
לשבת בחדר הפיקוד ולראות את הפלנטות המקיפות את השמש, ומובי
זוכה להראות את המומחיות שלו בניווט. האנרגיה שלנו לא מספיקה
לתמיד, ובגלל זה אנחנו עושים הפסקות, ואוגרים אנרגיה סולארית.
עכשיו אנו מקיפים את אחת השמשות האלה. כבר הקפנו אותה שש פעמים
והמצברים עוד מעט מלאים. המסלול תוכנן כך שבסיבוב השביעי יחול
גם יום ההולדת השביעי שלי לפי ספירת כדור הארץ, ומובי מזכיר לי
שהגיעה שעת המסיבה.

ההורים הכינו פרוצדורה מיוחדת למסיבת יום ההולדת שלי. ביום
ההולדת הקודם התכנסנו בחדר הגדול, ומובי הפעיל את שיחת הועידה
לארץ. הפעם לא תהיה שיחת-ועידה, ובמקום זה נפתח את הקובץ הגדול
שאימא ואבא שלחו לי ליום ההולדת. כמו בשנה שעברה, אבחר סוכריות
וממתקים מן המזווה במשקל של מאה וחמישים גרם, ואסדר אותם על
שולחן האוכל. מובי יקרין על גבי הצג את כל קטעי הוידאו
המיוחדים של המשפחה, נתבונן יחד במרקע, ואני אוכל את כל
הממתקים שלי. אחר-כך הוא ישיר לי שיר ליום ההולדת, אבל מובי לא
יודע לשיר טוב, כי הוא לא תוכנת לזה. יש לי הרגשה שהוא יקבל
שדרוג בקרוב. אני אחכה בסבלנות עד לסוף השיר, ואז אוכל סוף-סוף
לפתוח את המתנות שלי. בשנה שעברה קיבלתי עיר מושלגת. היא כלואה
בתוך זכוכית מלאה במים, וכשהופכים אותה יורד שלג, והעיר נצבעת
לבן. מעניין אילו הפתעות הכינו לי הפעם.

נדמה לי שהגיע הזמן לשדרג שוב את מובי. מידי פעם היו משדרגים
אותו כדי שישנה את הטיפול בי. הם חושבים שאני לא יודעת שהוא
לפעמים עושה בעיות, אבל אני יודעת. פעם התחברתי למטבח, והם לא
שמו לב אלי. אבא אמר שגרסת מובי-6 פחות טובה מהגרסה הקודמת. לא
הבנתי בדיוק את ההסבר על ה-"הרשאות", ופחדתי שיכעס אם ידע
ששמעתי. בגלל זה לא סיפרתי לאף אחד. לאימא ואבא הייתה ההרשאה
הכי גבוהה. לי עדיין אין כמעט זכויות כי אני ילדה, אבל אבא אמר
שכשאגדל אני אחליט הכל. למובי גם יש הרבה הרשאות. הוא אחראי על
כל מה שקשור להפעלת הרכב. הוא גם מתכנן את האנרגיה והמחזור,
ולי יש רק "הרשאות מוגבלות". אני זוכרת שכשהייתי בת חמש עדיין
לא הייתי יכולה להיכנס לפיקוד, ולא הייתי מורשה לזרוק פסולת.

ביום ההולדת השישי, קיבלתי הרשאות חדשות במתנה כי הראיתי
בגרות. עכשיו אני כבר יכולה להכנס לחדר הפיקוד, ותוכנת איתור
הקולות היא באחריותי. בכל עשרים וארבע שעות בדיוק - לפי שעון
כדור הארץ - אני קוראת למובי, ואנחנו הולכים יחד לפיקוד. אני
מתיישבת בכסא המשנה ומפעילה את התוכנה. התוכנה סורקת את כל
ההקלטות של תדרי הרדיו ותוך שתי דקות היא משמיעה לנו קולות לא
רגילים. רוב הפעמים הקולות לא מעניינים, אבל לפעמים יש קולות
מוזרים, או פיצוצים. אולי יום אחד נשמע אנשים מכוכב אחר. אני
חושבת שעכשיו אין מי שייתן לי הרשאות. אולי כשהוא יריץ את
הקובץ האחרון שקיבלתי במחשב המרכזי אקבל הרשאות חדשות.

אני ומובי יושבים כעת מול השולחן. מובי מריץ את סרטי הוידאו
החשובים מהשנה החולפת, ואני לועסת את סוכריית הג'לי המסוכרת
בצורת בננה. המחשב מקרין את החתונה של סיימון - אחיה של אימא,
אחר-כך אבא שולח לחלל לווין חדש, אחר-כך אימא מרצה על האפשרות
לחיים בכוכבי לכת אחרים. הנה אני מדליקה נרות בארוחת הערב
המשותפת ביום שישי, ולאבא כיפה על הראש. אני יודעת שלא יהיו
עוד חתונות וארוחות משותפות, ותוחבת לפי, המלא ממילא, עוד
שוקולד. הטעם המתוק מציף אותי, ואני משתדלת בכל כוחי שלא
לבכות, כי זהו יום ההולדת שלי. עכשיו מובי שר לי שיר שהמציא
עבורי בעזרת תוכנה מיוחדת לכתיבת שירים. הוא נשמע בערך כך:

היי טובי, זה יום ההולדת שלך,
אני שמח כל-כך,
היי טובי, תראי איזה מסלול,
נעשה כאן טיול.

כבר שבעה סיבובים,
נדליק זיקוקים.
אז נמשיך במסע,
רק תאמרי וניסע.

הי טובי, השיר הזה לך,
אני שמח כל-כך,
היי טובי, תראי כמה מתנות,
תשתדלי ליהנות.

מזל שסיים את השיר. הוא שר חזק מידי, וצרם מאד באוזן שלי. חוץ
מזה, הוא לא מבין מה שהוא שר, זו בסך הכל מכונה שהמציאה למכונה
אחרת שיר. כבר רציתי להשתיק לו את הרמקול בעצמי, אבל נדמה לי
שהוא יכעס אם אעשה זאת. עכשיו הגיע הזמן לפתוח את המתנות, ואני
מחכה לזה בקוצר רוח, אבל כדי שנדע מהן המתנות צריך קודם לפתוח
את הקובץ. מובי הביט בי במצלמות האינפרא שלו, ואני נתתי את
האות. הוא קרא למחשב: "פתח קובץ שדר אחרון מכדור הארץ!"

הקובץ נפתח, והמרקע התלת מימדי האיר. שוב ראיתי את הורי, אלא
שהפעם לא הייתה זו אנטי-ועידה, אלא חומר מוקלט שחיכה ליום
הולדתי השביעי - כאן בחללית. אימא ואבא ישבו על הספה בסלון,
ואבא דיבר.
"טובי, אם קיבלת את הקובץ הזה אנחנו כנראה כבר לא בין החיים.
לפני כשמונה שנים, כשהבנו שזה עניין של זמן עד שתפרוץ המלחמה
הכוללת שתביא לחורבנו של כדור הארץ, החלטנו לעשות מעשה למען
האנושות, ולמען המשך עתידנו. ייתכן שאינך מבינה הכל כעת, ואולי
את כועסת עלינו שהפקרנו אותך, אולם כשתגדלי תביני, יקרה, שאת
העתיד של כולנו. טכנולוגיות התקשורת וההנעה החדשות המבוססות על
האנט-יחומר, שפותחו בעשור האחרון, שכנעו אותנו שנוכל לחנך אותך
גם בלי להיות בקרבתך. הזמן שלנו אוזל כאן, ועבורך - השמיים הם
הגבול. לך יש את כל החיים לפנייך, והחללית תוכל לתמוך בחיי אדם
אחד - גם  אם לא תמצאי ברבות הימים פלנטה משלך. החללית, כפי
שאת כבר יודעת, מצוידת ברוב הידע של הציביליזציה האנושית שנצבר
במשך אלפי שנים, והוא מתעדכן עד לשעה זו. חשבנו שבשלב מסוים
תרצי להקים משפחה, ועל כן ציידנו את החללית בדגימות זרע,
ביציות מובחרות ובעוברים זכריים של מבחר זוגות לבחירתך, אולם
זכרי כי החללית לא תוכל לתמוך ביותר מתקופת חיים של אדם אחד.
לכן התמקדנו בלימודיך, על מנת שתוכלי באד הימים לאתר את ביתך
ולהקים ציביליזציה אנושית חדשה".

ההקלטה נקטעה. היה חץ ומתחתיו היה כתוב המשך. עיניו של מובי
הופנו לעברי, ואני ביקשתי להמשיך. אימא דיברה.
"טובי, מכיוון שבשנה שחלפה הבעת פעמים מספר את הרצון למצוא לך
פלנטה משלך החלטנו להעניק לך את כל ההרשאות בתוכנה לחיפוש
פלנטות להתיישבות".
"יש!" צעקתי, והמשכתי להקשיב.
"זכרי, כי התוכנה משתמשת במשאבים רבים ועל-כן עלייך להפעילה
בתיאום עם משימות החללית האחרות. החלטנו גם להעניק לך הרשאה
חלקית עבור חומר לימוד מגיל שלוש עשרה ומטה. את מקבלת גם זכות
לתכנון איסוף החמצן, וזה יאפשר לך בעתיד להתרחץ בחופשיות, אבל
שוב זכרי, שעד גיל שמונה עשרה מובי הוא בעל ההרשאות על הנתיב,
ולכן לו שמורה המילה האחרונה בנושא החמצן".

שוב נקטעה ההקלטה, היה סימון של יד ומתחתיו היה כתוב "הפעל
הרשאות חדשות". לידו, כמו מקודם, היה חץ "המשך". "הפעל והמשך"
הוריתי למובי. אימא המשיכה לדבר, אבל תוך כדי, קמה מהספה
והתהלכה בחדר.
"טובי אהובתי, אנחנו יודעים שהילדות שכפינו עלייך אינה ילדות
רגילה - וגם לא קלה. למרות שאנחנו כבר לא בסביבה - יש לך כבר
כלים שיעזרו לך להתמודד במצבים שצופן לך העתיד. יחד עם זאת, את
עדיין ילדה וזקוקה להכוונה בהרבה תחומים. אנחנו יודעים שמובי
אינו מושלם, אבל הוא יוכל להדריך אותך בדברים רבים. מכיוון שלא
נוכל להקצות הרשאות בעתיד, אנחנו נותנים למובי את כלל ההרשאות
על החללית, על תכנון המסלול, על שמירת החללית, ועל הנושאים
האחרים. הדרכנו אותו להעביר לך את הזכויות הללו באופן הדרגתי
כאשר תגדלי. הגרסה האחרונה של מובי היא המשוכללת ביותר,
והאנושית ביותר שיכולנו לדמות מבלי לפגוע בתפקודו הבסיסי.
הוספנו לו פרמטר חשוב אחד. כעת הוא מתוכנת כך שהשמירה על כלי
הרכב היא בעדיפות עליונה." כשסיימה לדבר אבא נעמד ליד אימא,
והם אמרו ביחד "אנחנו אוהבים אותך טובי..." וזה היה סוף השדר.
על גבי התמונה הקפואה שלהם הופיע סימון "הפעל גרסא מובי-7"
ו-"עדכן הרשאות".

זרועותיו הטלסקופיות של מובי התכווצו. ראשו הסתובב ונקבע
קדימה. עדיין יכולתי לראות טיפות אדומות זולגות דרך המגן השחור
בעיניו. על המסך הגדול נכתב: "מעדכן הרשאות", ומתחת הודפסה
רשימת ההרשאות החדשה. "טייס אוטומטי מופעל." עיני האינפרא כבו.


ישבתי בשקט. אחרי שתי דקות האור האדום חזר לרצד מאחורי הזכוכית
הכהה.
"משתלט על ההיגוי. ספירת מלאי. מפעיל פרוצדורת ניקיון".
"שגיאה בנתונים! חיווי: ספירת המלאי מראה אי ספיקה בעוד מאה
ושמונים שנה. יש להפטר מעומסים מיותרים." נכתב על המרקע.

מובי קרא לי לבוא עימו, והושיט לי את ידו. הלכנו לעבר חדר
המחזור. כשהגענו אמר: "הרכב אינו יכול לתמוך בהוצאות. צריך
לשנות את נתוני הצריכה". אחר-כך הוא פתח את סל הפליטה, בדלת
הסמוכה לסל המחזור, והורה לי להיכנס. בעוד דקה אפלט אל החלל
השחור.