וחיכנו לזריחה.
הלכנו על סף המים, הכנרת היפיפיה שכל-כך מלאה כבר...
הוא שם את ידו על גבי ופשוט חיכנו לה.
אני זוכרת איך הוא הטה את ראשי אחורה... אמר לי לעצום את
העיניים, לא לחשוב בכלל ולהגיד את המילה הראשונה שעולה לי
בראש. "שבי" אמרתי במין טמטום שכזה. והוא החזיר לי בדרך שלו -
"נולי".
השארתי את עיניי עצומות. זה מוזר לסמוך ככה על בנאדם שהכרתי
לפני 5 דקות?
בכל מצב אחר אולי זה היה מוזר. באותו רגע זה הרגיש הכי טבעי
בעולם.
יש לי משיכה כזאת לאנשים שמנגנים על גיטרה. ועוד בכנרת. כן,
גיטרה וכנרת זו משיכה מוזרה שלי. והוא מנגן הנדריקס וביטלס
באופוריה כזאת ומסנן את שאר הטראנסים והמוזיקה הרועשת שבאה
משאר האוהלים לידינו. זה רק הוא והגיטרה.
ולפתע הופיע האור הראשון של הבוקר. לפני הזריחה... האור שמודיע
על קרבתה של השמש.
"אחח שמש ישראלית" - הוא התרגש. הוא לא ראה את השמש הזאת כמה
שנים.
ואז התחיל לצלם אותה מכל כיוון, ואני ישבתי על הסלע הקרוב...
צופה בו... ניהנת מהתשוקה שלו וההתלהבות שלו אל אור הבוקר
והשמש הישראלית. כמה סימבולי שזה דווקא בבוקר יום העצמאות.
וכשסיים כמעט פילים שלם אמר לי שאני אלך לעמוד מתחתיה, תמונה
שלי ושל השמש שיצאה מתוך המים. כמובן שלא הסכמתי בהתחלה, אני
ומצלמות זה ממש לא דבר שהולך יחד. אבל איכשהו המבט המנצנץ
והמלא שמחה שלו הצליח להשפיע עלי ונעמדתי מולו מבויישת מהמבטים
החודרניים של המצלמה. והוא אפילו לא ניסה להגיד לי איך לעמוד
ואם לחייך או לעשות פרצוף דרמטי. פשוט הנציח את הבושה שלי.
ואני התאהבתי בפשטות שלו מרגע לרגע.
לאחר שסיים לספק את צרכיו הצילומיים, הוא נשאר בהתלהבותו ונעמד
מחייך מולי. הוא החזיק בשתי ידיי והצמיד אותן אל עורפו. הוא
הסיט את שערי ולחש לי הישר לתוך האוזן:
"נולי" עם חיוך כובש חצי מלגלג ונישק אותי על הלחי כאות תודה
שהסכמתי להשתתף בניסוי שלו עם השמש והמצלמה. "אין בעד מה"
אמרתי והחזרתי לו נשיקה על הלחי.
לפתע הפנים שלנו היו קרובות עד כדי כך שהיתה אמורה להיות
ההרגשה המביכה הזאת. וציפיתי לה... אבל היא לה הגיעה. משום מה
הקרבה הזאת הרגישה טבעית.
אחרי מספר דקות של עמידה קרובה, הוא סופסוף נישק אותי. הרגשתי
איך שפתיו מתקרבות לשלי ברוך מטריף. רק המגע של השפתיים שלו על
שלי גרמו לרגליים שלי לאבד תחושה.
התיישבנו על החוף בחזרה והוא סיפר לי על הטיולים שלו מסביב
לעולם. ואני סיפרתי לו על בריטניה אהבתי הגדולה. ושנינו הבטחנו
אחד לשני לטייל באותם המקומות. מי יודע, אולי עוד יום אחד
ניפגש שם בשנית.
תוך כדי שהוא סיפר על מסעותיו בעולם הרגשתי דחף אדיר להרגיש
אותו. לא מתוך חוסר הקשבה, להפך. הסיפורים שלו הלהיבו אותי,
הברק שהיה לו בעיניים כשסיפר על אותם המקומות ועל הנופים שראה
והאנשים שפגש גרמו לי לחוש שאני שם יחד איתו. והתחלתי ללטף
ולנשק לו את כפות הידיים... ולאחר מכן את הצוואר וחזרתי שוב
להרגיש את לשונו. ונשכבנו שם על חוף הים אחוזים אחד בשני
בתשוקה פיזית חזקה אך יותר מכל רצינו להרגיש את הטבע שכל אחד
טעם ממנו- ביחד.
והוא ליטף את גופי שכל כך השתוקק למגע שלו. ואני טיילתי בין
תלתליו הזהובים בראשו עד לזיפים הרבים שהיו על פניו.
ופתאום לא היה איכפת לי מכל המסביב. כשהמשפחות התחילו להתעורר
ולצאת מהאוהלים, הנערים רצו אל המים שהתחממו לקראת צהרי היום.
וכמה מבוגרים שדגו דגים במזח לידינו. בדרך כלל כשאני רואה את
הזוגות האלה מתנפלים אחד על השני ומעבירים רוק בפומבי, אני
נגעלת מהם ומהרהרת מה הם לעזאזל חושבים לעצמם.
אבל עכשיו זו הייתי אני, מהזוגות האלה ובכלל לא היה לי איכפת.
הייתי שקועה כל כך בו, בסיפורים שלו ובלשון המדהימה שלו שכולם
מסביב בכלל לא עניינו אותי.
כשהשמש כבר להטה בראשנו הבנו שעוד רגע החברים יתחילו לחפש
אותנו ולא יבינו לאיפה נעלמנו באמצע הלילה ולא חזרנו בבוקר.
הוא אחז לי את היד והתחלנו ללכת לכיוון המאהלים שלנו שהיו
קרובים אחד לשני אך לא צמודים ממש. רגע לפני שהתקרבנו, הוא
הביא לי נשיקה אחרונה וראה אותי מתרחקת אל האוהל. הסתובבתי כדי
לזכור בפעם האחרונה את הפנים שלו. אותם אני לא ארצה לשכוח
בקרוב.
וכשהחברים התעוררו, כאילו ולא קרה דבר באותו לילה. הכל המשיך
כרגיל. והתחלנו לקפל את הדברים כשמדי פעם אני מסתובבת ורואה
אותו מנגן על הגיטרה באופוריה שלו.
ומשום-מה דווקא אותו אני רוצה לזכור... הוא שהתלהב כל-כך מהשמש
ומאור הבוקר, אותו אחד שהריח שלו נשאר עוד על הגוף שלי ואני לא
רוצה שייעלם. אותן העיניים מלאות ברק ואותו החיוך התמים. את כל
אלו ואת ההרגשה שאני מרגישה ממש עכשיו בלי סיבה מדוייקת למה,
אני רוצה לשמור אצלי בזיכרון.
                        "בלי כאב... בלי דמעות...
                           כאן דרכינו נפרדות"

28.4.04