יואב.
קודם כל אני אחלוץ את הנעליים, אתפשט, ארד למטה וארוץ עירום
בכל הרחובות, ברמות אשכול, בגבעת המבתר, בגבעה הצרפתית (בתקווה
שלא יחכה לי שם איזשהו מחבל מתחבא בין השיחים), אולי אפילו עד
למרכז העיר, דרך כביש מס' 1, לכיכר ספרא, ופשוט לצעוק, להוציא
את הנשמה דרך הגרון, שכל העולם יידע:
"הפועל ירושלים אלופה!"
לא. לא אלופת אירופה. לא גביע יול"ב ולא יורוליג. אלופת הארץ.
אלופה מבין הקבוצות הישראליות, אלופה על חשבון מכבי אחת שכבר
התרגלה למצבה ה'טבעי' לכאורה בפסגה. אלופה ישראלית, ציונית
ואדומה. פשוט אלופה.

תמר.
48 מליון דולר. קל כל כך להגיד את זה, או לרשום את זה, אבל
כשחושבים על זה, כשתופסים פתאום באיזה סכום מדובר זה כבר הרבה
כסף. 48 מליון דולר.
רק לדוגמא, עכשיו אני מרוויחה 5,400 שקל בחודש, שזה פחות או
יותר 1,200 דולר. 48 מליון דולר זה משכורת של 40 מליון חודשים,
שזה קצת יותר ממה שאני מתכננת לחיות. 48 מליון דולר.
מה אני אעשה עם זה?
אני אקנה את הכל. אני אקנה לי מלתחה חדשה ומכונית חדשה ודירה
חדשה וכלב, לעזאזל, אני אפילו אקנה אותך. ואני אסע לטייל. לכל
אותם מקומות שתמיד רואים אצל אייל פלד בין מהדורת חדשות לעובדה
עם אילנה דיין. אני אבזבז ואבזבז, ואחרי זה אנוח קצת, כי כמה
שזה נראה קל, אין דבר קשה יותר משופינג, ואחרי זה אצא לבזבז
קצת עוד. כי 48 מליון דולר זה פשוט הרבה כסף.

ואז מה?
אז זה כבר לא משנה. רוב הסיכויים שאני אחזור הביתה כמה שיותר
מהר, קצת מצונן, אולי עם כמה תמהונים שמנסים להבין מה בחור
דקיק חסר בגדים שכמוני עושה לו משוטט במרכז העיר. או שאולי
אפילו בליווי משטרתי, וכששירה, חברה שלי, תפתח את הדלת, היא
תקבל אותי כמו איזה חתול שאבד ונמצא ע"י המשטרה. היא תעטוף
אותי בשמיכה, תכין לי שוקו חם, ותושיב אותי על הספה.
במבט נעים היא תשאל אותי מה עשיתי שם בחוץ, אבל האדרנלין
שיזרום לי בורידים ישתק לי את כל השרירים, מיתרי הקול יעמדו
דום, ואני פשוט אשב שם עם חיוך דבילי על הפרצוף.
אני מניח שאני אשב שם במשך כמה ימים, אולי אפילו שבוע. תקופה
מספיק ארוכה בשביל שכבר תוציא משירה את כל הסבלנות שאני כל כך
אוהב אצלה. היא כבר לא תהיה כל כך מבינה, ואחרי הלילה הרביעי
היא כבר תפסיק להכין לי שוקו. בהתחלה היא עוד תבקש ממני שאני
אגיד משהו, שאני אעזור לה עם הכלים. אבל אני עדיין עם החיוך
הדבילי, עטוף בשמיכה וכוס שוקו ריקה.

ושוב תמר.
אבל אני רואה איך זה היה קורה. הייתי מגיעה לדירה שלי בקווינס
אחרי יום עבודה ארוך במיוחד. ריבים עם הבוס, עם המלצריות
האחרות, עם הלקוחות. וכל ריב הורס לי את המצברוח עוד יותר
ובעצם גורם לריב הבא. כמו כדור שלג שדוהר לו במדרון ובסוף
כשהוא מגיע לתחתית, נשאר ממנו רק ערימה קטנה של שטרות ומטבעות,
טיפים עלובים שאני מעדיפה לקרוא להם משכורת.
עוד חורף ניו יורקי מעצבן שלא נגמר, אפילו בסוף אפריל. הדירה
מחוממת יותר מדי והשותף השאיר כלים שצריכים שטיפה בכיור. אבל
כבר עברתי את סף העצבים שלי היום ואני לא חושבת שאני יכולה
להתעצבן עוד יותר. אני מורידה את הצעיף ואת המעיל  ומכינה לי
סלט ירקות.

ביום השמיני היא אומרת לי שבסדר, הפועל אלופה אבל החיים
ממשיכים. יש עבודה ויש הוצאות ויש משכנתה, ושצריך להמשיך. היה
את הזמן לחגוג אבל עכשיו צריך להמשיך לחיות. גם השחקנים של
הפועל ממשיכים לחיות.
אבל אני לא רוצה להמשיך. אני גם לא רוצה להפסיק. אני רוצה
להישאר ברגע הזה תמיד. באותו רגע מתוק, רגע מופלא, שבו מתגשמים
כל החלומות, אותו רגע נדיר שבו הגיע לו חיוך, הדביק את עצמו על
הפנים שלך והוא פשוט לא מוכן לרדת, לא משנה מה תעשה או מה יעשו
לך.
שלושה חודשים אחרי שהיא תעזוב אותי תתחיל העונה החדשה. מכבי
קנתה את הסנטר והזרים הלכו לקבוצות אחרת באירופה, כי מי באמת
רוצה להישאר בירושלים.
אני מתחיל להרגיש שהחיוך זה כבר לא אותו חיוך. אז זה היה חיוך
שנדבק אליי, ועכשיו זה חיוך שמנסה לברוח ואני פשוט לא נותן לו.
בקיץ כבר היה חם אז הורדתי את השמיכה. כבר צימחתי לי שיער בכל
מיני אזורים חשוכים בגוף.

יושבת מול הטלוויזיה עם השלט ביד ומזפזפת בין הערוץ הישראלי
שמשדר את חגיגות הזכייה באליפות של הפועל, לבין הערוץ שמשדר את
ההגרלה. עוד פעם מנסה לסדר לי בראש מה הייתי עושה עם כל הכסף
הזה, איך הייתי קונה הכל, איך הייתי מטיילת, ובעיקר איך הייתי
מבזבזת ומבזבזת ומבזבזת. בלי דאגות.

אחרי ההפסד של הפועל למכבי במשחק הפתיחה של הליגה (או איך שהם
קראו לזה: הנקמה הצהובה) החלטתי שאני צריך קצת להתאוורר לשנות
אווירה. ירדתי לסיני לשבוע. ישבתי שם בחושה וניסיתי שלא לחשוב
כדורסל ולא לחשוב הפועל ולהימנע מכמה שיותר דברים בצבע אדום.
בלי דאגות.
 
ואז זה פשוט קורה. אחד אחד, מקריאים את המספרים, וכל מספר נשמע
יותר נכון מהשני. והם נשמעים כל כך יפים, אף פעם לא הבנתי כמה
שבע הוא מספר יפה. ושלושים ושלוש עוד יותר. שלוש ושלוש -
שלושים ושלוש. איזה מספר יפה. והחיוך פשוט מזדחל מתחת לדלת
הדירה, רוחש לו למטה על הרצפה עד שהוא מוצא את רגליי ומטפס
למעלה עד שהוא מוצא את המקום הכי נוח לו להתיישב - בין האף
לסנטר. וזהו. שם הוא נשאר ולא יורד.
הוא לא יורד כשאני מגיעה לכל החנויות הכי שוות במנהטן וקונה את
כל מה שנראה לי וגם את מה שגם לא כל כך נראה, כי מה אכפת לי
בעצם. יש לי את כל הכסף שבעולם.
אני שולחת כסף להורים בארץ, וכסף ליונתן שלומד עכשיו
באוניברסיטה ולגיל שמתכנן אחרי הצבא לטייל במזרח. ועדיין נשאר
לי כל כך הרבה כסף. אז אני נוסעת לטייל ולנה במלונות הכי יקרים
ולא חוסכת ברום סרוויס ועושה הכל. ראפטינג, צניחה, באנג'י,
צלילה, גלישה, הכל, פשוט הכל. נוסעת לכל חור בעולם - לאירופה,
לאפריקה, לאוסטרליה וניו זילנד, למזרח הרחוק, לארה"ב, לדרום
אמריקה, לביקור בארץ ואפילו חופשה קצרה בסיני.

ואז בזווית העין אני קולט אותה. היא לא כל כך יפה, אפילו לא
נאה, אבל ישר אני קולט אותה. בגלל החיוך. אני מזהה אותו. הוא
היה פעם שלי. זה חיוך של אדם ששום דבר בעולם לא מדאיג אותו.
אני ניגש אליה, ופונה אליה כאילו אני מכיר אותה כבר שנים -
אכפת לך אם אני אשב.

"את יודעת... בחיים לא ראיתי בחורה כל כך שמחה למרות שהיא
לבד."

"לפעמים לא צריך מישהו בשביל להיות שמחים."

"איך את עושה את זה? זאת אומרת, איך זה שאת נשארת שמחה כל כך,
איך את מצליחה לשמור על החיוך?"

"אה... לא יודעת. הוא פשוט הגיע אליי ומסרב לעזוב. ומי אני
שאבקש ממנו לעזוב," היא מחייכת.

קשה לי לנהל דו שיח עם אדם כל כך שמח. אני מנופף לה לשלום אבל
אז היא אומרת שאפשר להיפגש לארוחת ערב, אם אני רוצה.

אני לא יודעת למה אבל ברגע שהוא דיבר על החיוך הזה, וראיתי
שהוא כבר לא חייך מזמן, הרגשתי את הדחף הזה לעשות משהו שיגרום
לו אושר, שיגרום לו לחייך.
בהתחלה הוא לא רצה לבוא, אבל התעקשתי, אמרתי לו שזה על חשבוני,
שאני אדם מאוד עשיר ושלא ידאג לזה.

האמת, החיוך שלה עצבן אותי. קשה לראות אדם אחר עם החיוך שלך
עצמך. אחרי הכל זה היה החיוך שלי, והיא בעצם גנבה לי אותו,
לקחה לי אותו בלי רשות. וגנבים צריכים להיענש.
כשחזרנו לחדר שלה באותו לילה הבחנתי בתיק עם הכסף. הוא פשוט
היה מפוצץ שטרות. דולרים על גבי דולרים על גבי דולרים. שכבנו
ובלילה חלמתי איך אני כבר רואה את עצמי מתחתן איתה. רק בשביל
הכסף.
אבל בבוקר כשקמתי היא יצאה מהמקלחת עם החיוך הזה, החיוך שלי.
ואני פשוט לא יכולתי לחלוק את החיוך הזה.

הפועל חזרה להיות אלופה. השקעתי בה מיליונים והבאתי לה את
הזרים הכי טובים באירופה. שירה חזרה לדירה, ולמרות שעצבנה אותה
הגישה שלי אליה ולכדורסל ולחיים בכלל, ידעתי שהיא תישאר בגלל
הכסף.

ותמר... יש כאלה שיגידו שמה שעשיתי לה זה דבר מחריד ונורא. אבל
השורה התחתונה היא שהיו לה אחלה חיים, במיוחד לקראת סופם
ושבסופו של דבר היא מתה עם חיוך על הפנים.