אני יושבת באמצע הרחבה, עם עיניים עצומות, נותנת לשמש ללטף את
הכתפיים החשופות והשיער הפזור שמכסה אותן.
והמחשבות מתרוצצות לי בראש, וזה מציק. אני מתגעגעת אפילו
לתחושה של עומס, שאין זמן לנשום, כי בתקופה הזו - אין מספיק
מקום בשביל המחשבות, והן לא יכולות לרוץ.

אנשים עוברים לידי, גם הוא.
אנשים מחייכים, חלקם שואלים, חלקם עוצרים, הרוב עוברים. רק הוא
נשאר.
הוא מתיישב לידי בחרש ומתחיל לשחק בגומייה שלי, שמוטלת לידי.
"אפשר לקחת את הגומייה?" הוא שואל במבט ביישני.
"בשביל מה? אתה רוצה לעשות צמה...?" אני עונה בחיבה, ומעיפה
מבט בשיער שלו - שחור וקצר. בכל חיבוק אני נעמדת על האצבעות,
רק כדי להריח את השיער שלו.
אז שייקח את הגומייה. במילא קניתי אתמול חבילה של 20 גומיות,
ואני בכל מקרה לא משתמשת בהן אף פעם, אז למה לא?
הוא אומר תודה, ואני רוצה להגיד משהו - אבל שותקת.

"או-או!"
אני ממלמלת קללה חרישית ופותחת את ההודעה החדשה.
לאייסיקיו שלי, כמו להרבה דברים אחרים, יש נטייה להפריע דווקא
כשהכל שלו ושקט, דווקא באמצע הלילה.
הודעה ממנו. אני עונה, מחייכת, ומנערת את השיער הפזור.
והשיחה נמשכת, בנאלית ורגילה, והשגרה הזו כבר כמעט עושה לי
טוב.
אבל המחשבות עדיין רצות לי בראש, ואני רק יכולה לתהות איך הן
יצאו כל כך ספורטיביות.

בבוקר שאחרי אני אוספת את השיער לקוקו, כמו פעם.
אני מתיישבת באמצע הרחבה, השמש עוד שם, והכל בדיוק כמו אתמול,
והיום שלפניו.
אנשים עוברים לידי, גם הוא.
אנשים מחייכים, חלקם שואלים, חלקם עוצרים, הרוב עוברים. רק הוא
נשאר.
"יפה לך אסוף, קטנה שלי".
קטנה שלו, אני מהרהרת. כל כך הרבה זמן לא הייתי של אף אחד, ועם
זאת - כל הזמן הזה הייתי שלו...
אני ממלמלת תודה, והוא רוצה להגיד משהו- אבל בכל זאת שותק.