גופי נע באי נוחות במושב העור של מכונית הוולבו החדשה שלי. גג
נפתח.
אני חורק בשיניי ושורט את ההגה בציפורניי האכולות.
אגלי זעה מתחילים להופיע על מצחי. רגליי רדומות.
אני מוציא את הראש. אורות אדומים מלפניי ולבנים מאחור. נמשכים
עד קו האופק.
התנועה לא זזה. צפירות וצעקות מכל עבר. מוזיקה מזרחית ברדיו.
אני עוצם את עיניי. לוקח נשימה ארוכה. החלטתי. אני מסיר את
חגורת הבטיחות. אני מרים את ברכי מעט ומרגיש עקצוץ עולה במעלה
רגלי. רגע, אני חושב לעצמי, קודם כל אווירה. אני מעביר תחנה.
בטהובן. אני ממקד את עיניי קדימה. כל שריר בגופי מתכווץ, מחכה
להוראות. גופי מכופף קדימה. אני מחזק את אחיזתי בהגה. שליטה.
אני מוריד את הרגל בסחיטה קצרה. כל אחד בתורו, האורות האדומים
לפניי נכבים. פלג גופי העליון שורף מעט. חתיכות ברזל ננעצות
בו. זה נעים. אני ממשיך קדימה, נועץ את הדוושה אל רצפת
המכונית. גלי הלם עוברים בגופי. זכוכיות חותכות את פניי. אני
מציץ במראה. פניי מדממות וחלק משיניי שבורות. אני אוהב את איך
שפניי נראים. כל חתיכת זכוכית השאירה סימן ייחודי משלה. החלק
היחיד שלא נפגע היו העיניים. ממוקדות ושלוות. אני שומע צרחות
ובכי מאחוריי. אני מגביר את הווליום. אני מגיע לרמזור. הוא
אדום. אני עוצר מיד. בטהובן מסיים. דממה. אני נשען אחורנית.
אני מסתכל אל השמיים. אני מתחיל לצחוק בפראות.
|