אני יושב בפריז בסמטה חבויה,
מצייר פורטרט של מאדאם או נסיכה,
הזונות כל כך יפות והפקידים כל כך מכוערים
אבל גם הן וגם הם
נשארים צעירים.
בכיכר האווזים רוקדים ואלס,
כולם עוברים ושבים.
פה ושם
סליחה אדון,
סליחה גברתי,
פה ושם חיבוק צרפתי.
מתגורר בתוך תמונה סטטית ,
עובד מאחורי הקלעים של העיר
במוזיאון השעווה האינטימי שלי,
ארכיון אנושי.
שמתי פודרה למישהי בת 110,
לבשתי כובע מהודר ולקחתי מטריה,
יצאנו לבלות .
רקדנו בגשם בשחור לבן
מעל מרצפות המנצנצות.
אנחנו אוכלים במסעדה ,
ובמקום לשלם
משאירים אחרינו שובל של תמימות אבודה.
לא צריך לחם,
לא צריך עבודה,
נשאר צעיר לנצח,
ואהובתי לעולם לא תהיה בלויה,
כי אני חי בתוך גלויה .
|