יש לנו תקופות קשות, לי ולך, אבל זאת נראית לי הקשה מכולן.
רציתי להתחיל את המכתב הזה מהתחלה, באמת שרציתי, רציתי לכתוב
לך את דעותי הישר מהרגע הראשון שראיתי אותך, איך התאהבתי בך,
בעצב המר שכל כך רציתי להוציא מעיניך, בשערך, בנשמתך ובגופך.
ולספר לך כמה פגעת בי, כמה קשה היה לי לשמוע אותך כל פעם מחדש,
אבל אני לא אכתוב לך על זה...
אני אכתוב לך על עכשיו.
על כך שזרקת אותי הישר אל תוך תהום עמוקה, וברחת.
ולא נשארת לידי, ועוד אמרת שאני הפחדנית...
את צריכה הפסקה... אני מבינה! אבל למה זרקת אותי ככה? לפחות
יכולת לתת התרעה מראש, יכולת ליידע אותי שזה מה שיקרה!
כשאמרת לי ללכת לתחנת המשטרה, אחרת את עוזבת, חשבת בכלל מה
יקרה לי בהמשך? חשבת בכלל עד כמה קשה יהיה לי להתמודד עם זה?
ונכון, חברתי רעותי, אני חותכת, אני מקיאה ואני לא אוכלת...
אני שונאת את העולם הזה בגלל הכל, לא בגללך... בגלל כולם.
בגלל כל אדם שראה אותי צורחת מכאבים ולא אמר דבר, בגלל כל אדם
שזרק אותי אי פעם לתהום כלשהי וזנח אותי שם, וזה בדיוק מה
שעשית.
אני ילדה צעירה, אין ביכולתי להתמודד לבד! אני לא יכולה! אני
צריכה את החיבוק, את החום ואת האהבה ששום פסיכולוג וששום אדם
מקצועי לא יוכלו אי פעם לתת לי, אני כל כך זקוקה לכל אותם
הדברים שנתת לי את פעם, עוד כשהיינו מדברות!
אבל די, זה נגמר... מדברים בזמן עבר, כי זה תם ונשלם...
ובעצם - לא נשלם, כיון שישנם כל כך הרבה פצעים פתוחים שהשארת
בי את, כל כך הרבה תהיות ושאלות... כל כך הרבה תקוות שרמסת
באכזבות ובקללות ובצעקות, ובקרירות נוראית שהבעת כלפי כל שיחה
מחדש.
אני יודעת שישנן תקופות רעות, רעותי שלי, אבל זאת הקשה מכולן,
כיון שזוהי לא תקופה קשה שלנו, זוהי תקופה קשה לכל אחת - לבדה.