לזכרה של אביבית בנו
21/05/2000 - 28/08/1979

הזמן לא מקהה.
ככל שהוא עובר,
רק הולכת ומתחדדת התודעה,
שהפצע הזה לא יחלים.

תחושה של ריקנות.
לפתע נעלמו על הרגשות,
או שהם התחברו להם לרגש אחד?
מה בעצם אני מרגיש?

לעמוד.
להסתכל על המצבה.
לא ממש להבין.
כאן האסימונים לא נופלים,
הם נשארים תלויים באוויר.

התמונה חרוטה.
עוצמים עיניים, ואת כאן.
פעם היית איתי באמת.
עכשיו רק מאחורי העפעפיים.