אני כתבתי עליו.
אני כתבתי עליו ואני כותבת עליו
ואני אכתוב.
הם מכוונים אליו,
מכוונים באבנים,
לא, בקשתות,
לא, ברובים,
לא! בקרני לייזר,
הם מכוונים אליו ויורים בו.
הם יורים לי בירח.
אני צופה בו גורע אורו
יחד עם שלי,
לפני כן הוא היה מלא.
הוא היה מלא ונחוש,
אך הוא לא צפה זאת.
לא. מעשה שפל.
מעשה גנבים
חסרי אוכל.
חסרי נשמה.
הם לוקחים לי אותו.
נוזל לי בין האצבעות
בציורים, הם לא
רואים.
לא רואים את זה.
בחרבות מבריקות
אני רואה את השתקפותו,
הוא כה שליו.
הוא יודע את הסוד,
הסוד שאני
תמיד שוכחת.

בליל חגיגות השדונים
הלבנה נשארת אמהית
כשהיתה.
אולי מעט
חיוורת משזכרתי,
גם היא לא
התחסנה.
מפני הרוע אין תרופה.
יחד איתה הלילה מחוויר
והשדונים רוקדים,
האש מלטפת בולי עץ לבנים
כמו שליטפה המכשפה את
תפוח העץ האדום,
צחוק זדוני בפי שתיהן.
והלבנה צופה, רק
ממשיכה להלבין.