"שירה... דור התאבד".

כל הדרך כולם היו בשקט מוחלט.
כל אחד, עם עצמו, מנסה להבין, לקלוט, לתפוס, לעכל, להכניס את
זה לראש.
אין סיכוי שזה באמת הוא... לא... זה לא יכול להיות... זה בכלל
מישהו אחר... זאת טעות...

"יובא למנוחות דור בן ארצי, זכרונו לברכה".

בכיתי. בכיתי כמו שבחיים שלי לא בכיתי מול אנשים.
לא יכולתי...
איך?!
אבל זה דור!
דור מת מדי פעם... זה קורה לפעמים.. לא לתמיד..
כולם הולכים... כולם בוכים... אף עין לא נשארת יבשה...
כולם אוהבים אותו כל כך... הוא הבנאדם היחיד שהיה מסוגל לעשות
את זה... אף אחד אחר לא... לא לו..
כל פסיעה כואבת יותר... כל צעד מוריד עוד דמעה...

"אמרנו לו שנקטוף את הירח בשבילו, נכון?"

הבכי עוטף אותי.
המחנק בגרון...
לא מסוגלת יותר...
כולם עוברים... מניחים פרחים... אבנים...
כולם עומדים, מסתכלים, בוכים, מתחבקים.
כל כך קשה לנו בלעדיו.
כל כך קשה.