ביאנקה אוהבת ללכת לים לבד. לא באוטובוס, לא במכונית, העיקר
הוא ללכת. היא יוצאת מהבית שלה בשדרות הארזים, עם אוזניות
המעטרות את שתי אוזניה, ידיים מבוישות תחובות לכיסי מכנסיה
המתרחבים, והולכת.
לא פעם עוצרים את ביאנקה ברחוב בדרכה אל הים, מציעים הצעות
מגונות, שואלים כיוונים. למרות הכל, ביאנקה אוהבת את הרחוב,
היא אוהבת אנשים. בין עצי הדקל היא פוסעת, ידיה מונפות. היא
רוקדת, ביאנקה רוקדת ברחוב.
ביאנקה מגיעה אל הים. כשהכחול הענק נגלה מול עיניה, פוצחת
ביאנקה בריקוד אחרון, ריקוד משגע. אז מתיישבת היא, בעוד הרוח
פורעת את שיערה אך מלטפת את פניה, מוציאה סיגריה לבנה ומקללת
את הוריה. אחר כך מפנה מקום לכל המחשבות, שנשטפות וחוזרות כמו
גלים.
ביאנקה נותרת שם עד בואה של חשיכה.
כי ביאנקה אוהבת את הים.
אבל יותר מכל, הים אוהב אותה. |
