[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סטף שרון
/
שקיות

בשלוש אחרי הצהריים, פסעתי במהירות לעבר המשרד על מנת למנוע
מאחד הלקוחות את התענוג המפוקפק של המתנה חסרת תכלית בין
ירחוני העסקים. באמת מיהרתי. לקוחות מרוגזים הם לקוחות עם
פוטנציאל נמוך יותר להצרת ארנקם התפוח. לפני חמש שנים הקמתי
חברת נדל"ן קטנה שעסקה במכירת מגרשים, ובתים ישנים שעמדו על סף
קריסה. העסק הלך וגדל, ומשרדי הקטן התרחב לבית משרדים גדול
שהפך לאחר שנה לבניין מפואר. כן אני יודע, אני די מצליח בשוק
הקשה של ישראל. יש לי מכונית יקרה, ואני מחליף מידי יום חליפות
של ורסצ'ה ומתהדר במי פנים יקרים. אפשר לומר שחיי עד כה היטיבו
עמי. אך כאמור לא בעסקיי עוסק תיאורי זה.

בשלוש אחר הצהריים בעת שנחפזתי אל בנין המשרדים, חציתי דרך
בניין ישן שאותו חפץ הלקוח הנוכחי לקנות. דיירי הבניין נטשו
אותו מזה שנים, והוא עמד לו שומם. חלונותיו נאטמו על ידי
העירייה, ושלטים גדולים שתארו את הבניין כמבנה מסוכן נחו
בעצלתיים בנקודות האסטרטגיות שלו. נכנסתי אל חדר המדרגות מתוך
סקרנות, המקום העלה צחנה עבשה, ולכן יצאתי משם במהירות. הבטתי
נוכחה וראיתי את הכיכר הגדולה שממול, אנשים שבו וחלפו על פני
מעברי החצייה. היה זה יום חביב למדי, שמש נעימה של חודש מרץ
הגיחה מבעד לענני צמר גפן שטיילו ברקיע, והטילו צלליות נעימות
על הארץ. כאמור השעה הייתה כבר שלוש, צעדתי לכוון הרכב שלי
כשלפתע דווקא לאחר שחציתי את מתחם המבנה המסוכן נחת לי בלוק
כבד על הראש. צנחתי על הרצפה בחוסר יכולת משווע ונותרתי שוכב.
חשכה קטיפתית החלה לסגור על עיניי ושקעתי אל תוך האפלה הזו. לא
חשתי דבר, לא אושר, ולא צער על הלקוח הנאמן הממתין לי במשרד.
הכל כמו התנתק ממני, כלום כבר לא היה חשוב. אנשים רבים החלו
לצבוא מעליי, ומילים כמו אוי זה נורא, איך קרה כזה דבר נפלטו
מפיהם. אחד אפילו ניסה להנשים אותי עד שהגיע צוות רפואי מוסמך.
הרופא הסתכל אליי מבעד למשקפי השמש שלו וסינן בשקט, "זה אבוד
הוא מת". צוות האמבולנס שקד על הכנסתי לתוך שק שחור, עבודה
שלקחה להם לא מעט זמן בשל מימדי גופי הגדול. הרוכסן נסגר עלי,
והועמסתי אל תוך האמבולנס כשק תפוחי אדמה כבד. הכל היה חשוך
וכאמור לא יכולתי לחוש דבר היות והרופא כבר הצהיר על מותי קבל
עם ועדה. בכל זאת ולמרות חוסר התחושה המשכתי לשכב בתוך השק
שלי, חרד קמעה אך רווי סקרנות. אולם דבר לא קרה. קיוויתי לפחות
שאולי אוכל לשמוע את יללות האמבולנס אך זה השתרך לו בשקט. היה
בזה מידה מסוימת של אכזבה. אולם התנחמתי בעובדה שהם הרי פינו
גופה שאינה ממהרת עוד לשום מקום, ולכן המשכתי לשכב שם רגוע,
ותחושה מסממת של עייפות כבדה נפלה עלי. בהגיענו אל בית החולים
הורדתי מן האמבולנס, אחד החובשים שמט לרגע את האלונקה וכמעט
התהפכתי. "הזהר" גער בו הרופא, החובש צחק ופלט, "אתה חושש שהוא
ישבור את המפרקת?" הובלתי דרך מסדרון ארוך שאינו נגמר, לא
יכולתי לראות את המסדרון, אך כך תיארתי לי את המסע הקצר הזה,
משום שזהו הסטנדרט של בניית בתי חולים, ואני הרי בעל חברת
נדל"ן שיודע ומכיר דברים כאלה, או שלפחות הייתי. דלתות גדולות
שלא יכולתי לראות נפתחו, והחובש מלמל כמה מילים על נסיבות מותי
העגום. הועברתי לידיו של אדם אחר, והלה מייד הכניס אותי לתא
חשוך שאמור היה להיות קר, אך לא יכולתי לחוש זאת מפני שהייתי
מת כמו אבן, דלת המקרר נסגרה. המשכתי לבהות בחשיכה שלי בצפייה.


מעולם לא חשבתי שכך אסיים את חיי, בכסילות אדירה. לפני האירוע
הזה נהגתי באופן תדיר לעיין בכמה מהדורות של עיתונים. מתוך
עניין במדורי העסקים, אולם תמיד הגעתי בסוף למודעות האבל,
בהגיעי לדף זה הייתי משתהה כמה דקות, ומנסה לדמיין את מודעת
האבל שלי. זו לא יכולה להיות סתם מודעה, המודעה חייבת להכיל
קורטוב של הירואיזם, או נסיבות מוות מעניינות, חטיפה ורצח, או
נפילה מבניין בוער אחרי שהצלתי את כל יושביו, איכשהו כשהייתי
הופך את דף מודעות האבל הכל תמיד הסתדר יפה, הלוויה עצובה,
קדיש רגיש, המשפחה שהצלתי מן הבית הבוער נושאת הספד לירי
מצמרר, חבריי מוחים דמעה, וכמובן שלאחר מכן מתחיל סקנדל בעניין
הירושה.

אבל אני סתם שוכב לי בתוך פריז'ידר כמו שאריות של עוף משבת.
שרוי בחשכה, נציגי גן עדן או גיהינום ממאנים להגיע. איני רואה
אף הילה שטופה הנפרשת מולי כמנהרה חמימה וזוהרת. בנוסף, נסיבות
מותי מגוחכות עד טמטום, ואין שום דבר שאני יכול לעשות בנידון.
או אפילו יותר מכך, אין אפילו דבר שאני מעוניין לעשות בנידון.
אני מתמכר לי לחושך שלי, לתחושת האין, לריקנות האדירה שמרוב
שהיא ריקה, היא אף מרוקנת מעצמה, וחוסר התכלית המשווע הזה פשוט
תלוי לו שם סביבי ואיני יכול כלל לחוש אותו, או לחשוב עליו.

למחרת הגיעו לקחת אותי מחברה קדישה, הניחו אותי בתוך מלתחה
ענקית ולבנה. הוציאו אותי מן השק והחלו לעשות עם הגופה שלי כל
מיני דברים. לא ראיתי מאומה, ולא חשתי דבר. להזכירכם, זה כבר
יום וחצי שאיני בין החיים, והרי מתים לא יכולים לראות דבר.
לאחר זמן מה הקברן הניח אותי על אלונקה, פרש עליי טלית גדולה,
ויצא מחדר הטוהרה.

אשתי הגיעה להלוויה עם אורי, זה היה מבחיל, כל הדרך הם התנשקו
והתחבקו, והיא שלחה לו ידיים לאזור החלציים. לא, לא ראיתי דבר.
אבל יש דברים שהם בגדר אוידנציה גם כשאתה כבר מת. ההלוויה
התחילה ורב אחד אמר כל מיני דברים. אורי נשא קדיש, כי אין לי
כל שאר בשר שיכול היה לעשות זאת. מיקי אשתי הסתתרה מאחורי
משקפי זבוב שחורים ושמלה פרחונית קצרה עיטרה את חמוקיה. כך
תיארתי את הלוויתי, ואין לי שום סיבה לא לתאר אותה אחרת. למרות
שבאופן מסוים לא הייתי נוכח שם, כלומר גופתי נכחה, אך נשמתי
נפוגה למקום לא ברור. לאחר מכן השליכו את גופתי לתוך הבור
וכיסו אותה. כמה זרי פרחים הושארו על הגומה שנוצרה מעליי,
והקהל הדומע החל להתפזר.

"זהו זה סיכמתי ביני לביני", פה זה באמת נגמר, חששתי שמא
אשתעמם בתוך הבור הקטן החדש שלי. שוו בעיניכם, לשכב בתוך כוך
קטן לנצח. זה הרי מגוחך. אבל מייד הבנתי שמילותיי הן הבל הבלים
אני הרי מת.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
'אני לא מפסיק/
אנ'לא מפסיק/אני
לא מפסיק'.



שבק ס',
והמאפיונר
הקומפולסיבי


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/5/04 7:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סטף שרון

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה