טיפות גשם כבדות נוזלות מהמשקוף, על החלון מתהווים אדי קור
כבדים, היא משרטטת בידה העדינה שבילים כהים בחלון, חושפת את
החורף הקר שבחוץ; שבילים, שבילים, אילו רק הייתה יכולה להלך
ביניהם, בקצב שמתחשק לה, לבד, בשקט, בלי מטרה או יעד מסוים,
סתם, ללכת, לנקות את הראש, מבלי שתצטרך לתת הסברים וסיבות...
ולאחר מכן לחזור לאותו החדר, לחיים האלה - מחוזקת יותר, פחות
מבולבלת, קצת יותר מבינה.

טיפות גשם קרות נושרות ברכות על החלון מבחוץ, הוא מביט בהן,
טיפה אחר טיפה, מקשיב לקולן המתנפץ... והיא יושבת, מבולבלת וכל
כך, כל כך יפה... תלתל כהה נופל על פניה, הוא רוצה אליה, והיא
שם, כל כך קרובה ובכל זאת כל כך רחוקה.
יושבת על השולחן, ליד החלון, סוללת שבילים בזגוגית; כמה פעמים
כבר אמר לה ששולחן לא שמים כל כך קרוב לחלון - כמה פעמים
התווכחו על כך - כמה שולי זה נראה כעת...
שבילים, שבילים... לו רק היה יכול ללכת איתה, לדעת שוב את הדרך
אל ליבה, לרחף איתה בפיתולי החיים, לצחוק ולבכות... להיות שוב
ביחד - לחיות.

תקתוקי השעון לא מפרים את השקט, שידבר, שיגיד כבר דבר מה...
היא מתחילה לזמזם מנגינה מיושנת.
שבילים, שבילים... החלון כבר נקי מאדים, אין היא יכולה לצייר
עוד שבילים. בתנועה זריזה היא קופצת מהשולחן, כוס זכוכית
מארוחת הערב נשמטת אל הרצפה, מתנפצת לרסיסים - היא מזנקת על
השברים, אוספת אותם מהר, כאילו שאינה רוצה שיראה שפישלה,
ששברה, שוב.
אולי פשוט מחפשת כל עיסוק שמזדמן לה, כל דבר שיסיח אותה מלחשוב
עליו, עליהם.

קול ההתנפצות מזעיק גם אותו, בתנועה מהירה הוא רוכן איתה על
הרצפה;
פתאום הם שוב ביחד, מלוכדים סביב מטרה מטופשת שכזו.
"אני לא יודע מתי זה קרה לנו", הוא אומר ומפסיק לרגע לאסוף את
הזכוכיות, גם היא עוצרת, קופאת במקומה, מרימה באיטיות מבט
מהסס, התלתל הפרום עדיין מסתיר את עינה, הוא מסיט אותו אל
מאחורי אוזנה.
רכונים על ארבע, הם מביטים זה לזה עמוק בתוך העיניים;
הוא יפה כתמיד, היא רוצה אליו כל כך, שיישבר כבר הקרח הזה, איך
זה קרה? והם בסך הכל זוג צעיר.
הוא מביט בה, אוהב, היא חיוורת, עיניה בהירות בהירות, כמעט
שקופות, החיים מנצנצים בתוכן.
"אני עדיין אוהבת", היא לוחשת, הוא מלטף את ידה המונחת על
הרצפה, הגשם לא מפסיק לרדת, החלון שוב מלא באדי קור.

הוא מושך אותה אליו ומרים אותה, ביחד הם עוזבים את הרסיסים.
מושיב אותה על השולחן, שפתה התחתונה רועדת, דמעה עגולה מתהווה
בזווית עינה, כאדים המתהווים על החלון;
"אל תבכי יפה שלי, אני אוהב אותך כל כך", הוא מחבק אותה,
וסופסוף נוצר להם שוב היחד הזה, השייך רק להם.
היא מפנה לו מקום לצידה על השולחן, ידה העדינה שוב משרטטת
שבילים על החלון, היא מושכת את ידו הגדולה לסלול איתה ביחד,
לאט, את הדרך.