[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מכתב לירושלים שהייתה , בלי אישור מסירה פריז, 31 באוקטובר
2003

אני כותבת לך אחרי כמה חודשים שעזבתי בחפזה את בית הורי בגילה.
אני מקווה שתעני לי... אפילו רק פתק קטן עם אישור מסירה. למרות
שהפרידות תמיד נחשבות להיות קשות יותר, איני יודעת איך
להתחיל...אולי מהבוקר הזה.
אחותי נסעה הבוקר לבלגיה לפגוש את חברתה ואני נותרתי בפריס
גשומה אך חיננית, אישיות כל יכולה ומתחת לזרועי בחבילה קטנה
ומכורבלת סחבתי עימי את אותה בדידות עתיקת יומין שניתנת
לירושלמים בעת פרידה, כשהם הולכים לקראת הלא נודע.
היו אלו כמה ימים של המתנה, ימי בינתיים עד שיכולתי להשיג טיסה
זולה מספיק, לחזור לארץ ולסדר את טירוף החושים. פחדתי ממנה פחד
מוות, או כך זה נראה לפחות מכמות הפחמימות שיכולתי לרוקן לתוך
קרבי, צוללת אל תוך ההדחקה שאני שבה מתוך הגלות הקצרה, גלות
מרצון או גלגל הצלה אל תוך המידל איסט, המקום המטורף הזה שלא
יכולתי לחיות בו ולא בלעדיו, כמו אותה אהבה הרסנית שכל האמנים
מכירים, אפילו הדי ג'ייס, אם הם מנסים באמת, במיוחד אלו שגרו
בנחלאות.
פריז התרווחה לה לקראת הסופשבוע התרבותי או המשעמם, תלוי כמה
כסף היה לך וכמה היית תלוי בו בעידן הזה שבו היו אלו עם הכסף
ואלו שגילו שיש בהם את הרוח ואת כל מי שביניהם שנשא עיניו אל
תוך חיים אחרים, אם הוא לא לקח תרופות נגד דיכאון, או כל סוגי
הסמים כדי להרדים את הקיום האנושי שהיה עלוב אם בחרת שיהיה
כזה, או שפשוט בחרו עבורך.
מצאתי את עצמי מול חלון ענק, המשקיף לתוך יער מימי הביניים
באחד מפרבריה הנוחים של פריז, שם מצאתי לי פינה חמה בגלות
מרצון אצל פיה גבוהה אחת עם שיער קצר, צחוק מצלצל ובן שהיה לו
פיצול אישיות שלעולם לא ראיתי.
ניסיתי לכתוב את חיבור הקבלה שלי לברקלי וכל פעם שרק התחלתי
משפט, נפשי כמו שלחה את ידה מאש לוהטת ושמה אותה בפי. האוויר
סביבי נהייה דק ושביר כמו קליפות ביצים, רק שלא היה אף אחד
שיזהר בהם, שכן שוב התכרבלנו אני וחבילת הבדידות שלי על שטיח
נקי מטירוף אל מול החלון הגדול שפנה אל העצים שהתגשמו להם
בחוץ.
התהלכתי לי במטבח, מפריעה לרמיסה, המנקה התוניסאית שכמו יצאה
מתוך מאמרי הביקורת הצרפתיים על חייהם הקשים של המהגרים מצפון
אפריקה בפריז האורבנית והניאו סוריאליסטית. ולמרות שהפרעתי לה
בהתהלכויות המלאות מחשבה או נכון יותר, מלאות חשיבות, ועוד
יותר ברצון היומרני והפוליטי שלי לעזור לה לנקות למרות שלא היה
דבר שהייתי גרועה בו יותר מאשר ניקיון היומיום, היא ספרה על על
כאבה על העולם הזה ועל זה שפעם חלמו היא ואנשים כמותה מהמדינות
המתפתחות שאפשר יהיה למצוא עבודה טובה במדינות העשירות, אבל
הינה גם פה יש המון אבטלה ופוליטיקאים מושחתים ואפילו
האמריקאים הפסיקו להיות מרוצים מעצמם כי באמת גם הם הבינו שאין
להם ערכים.
והמבטא של רמיסה עלה וירד כמו הנשימות בתוך חזי, מקשיבה קשב רב
לעוד אישה מופלאה שמצאה את עצמה מנקה בתים בשפה זרה ואת ילדיה
יושבים מול הטלוויזיה כי היום חופש, או איך שהם  קוראים לזה
כשהילדים לא הולכים לבית הספר. ופתאום למילים שלה, היה את אותו
הטעם של המילים של דינה, ועליזה וסימונה, הנשים מקטמונים
ומרחוב שטרן, את אותו הייאוש היומיומי שכבר אין טעם לדון בו
שהכוח ניטל מהן. ורמיסה מסבירה לי שהאנשים הקטנים אינם יכולים
לעשות דבר, בכלל הם צריכים להתעסק בלהישאר שפויים, במיוחד שכבר
אין תקווה שיבוא מנהיג רציני שפשוט יעצור את כל הקשקוש הזה
ויאמר לא.
ושוב היינו פליטה ובת של פליטים, פליטה מכורח ופליטה מרצון,
פליטה של הרוח או פליטה כלכלית, כמו מיליוני המהגרים שהסתובבו
עכשיו בעולם, אלו שלא קיבלו מעמד של פליטים.
כתבו באמנת גנבה, לא זאת של האסירים, ההיא של 1951 שבשביל
להיות פליט אתה צריך להיות אדם שברח ממדינתו כי הוא היה בסכנה
עקב גזעו, דתו, לאומו, צבע עורו, השתייכותו האתנית, או דעותיו
הפוליטיות. בשום מקום לא כתוב שפליט הוא אדם שגלה מביתו שלו כי
הפכו את המקום לבלתי נסבל עבורו. או כי כל החברים שלו עברו לתל
אביב, או לערים אחרות בעולם, או כי שליש מתושבי העיר חיו תחת
המגף של ממשלה שיום אחד יתהו כיצד אנשים נחמדים כל-כך נתנו לה
לשלוט. הרי רוב האנשים היו "מהגרי עבודה" אבל לא העניקו להם
מעמד של פליטים כלכליים. הרי למה לאנשים אין עבודה? האין רב
האבטלה סוג של גזענות, של קביעת ההגדרות והגבולות על ידי אנשים
שאין להם מושג קלוש מהי משמעותה של העבודה והשלכותיה? ומה קורה
כשהפליטים הם דווקא אלו שיכולים לברוח, כמו החילונים מירושלים?
האם זוהי פליטות, המלטות, הפלטות? בממלכה הסובייטית קראו לזה
בריחת מוחות.
ושוב היינו פליטה ובת של פליטים, במטבח הסגרירי של יום שישי
בצהרים בפריז הסתווית, וחבילות הבדידות שלי הלכו ותפחו כמו
המילים הגדולות שחשבתי שאני צריכה לכתוב כדי להתקבל לברקלי.
ורמיסה המשיכה לנקות ואז הלכה הביתה לסיים את צום הרמאדאן.
יצאתי מהארץ כמעט בלי כסף, עם מאתיים אורו, הכסף האיזוטרי הזה
של כל אירופה שרק גודל המטבעות מצביע על המגלומניה המטורפת
שלהם, לפני ארבעה חודשים כשפני מועדות לכפר בודהיסטי קטן סמוך
לבורדו. רחוק מאוד מגילה ורחוק עוד יותר מבית גאלה שהמרפסת
שלנו השקיפה עליה.
לא תיארתי לי שאמצא את עצמי חוזרת לארץ רק אחרי ארבעה חודשים
מלאים אחרי שהייתי ברב אירופה ושני הצדדים של ארצות הברית.
למדתי בעיקר שלפנות בוקר קולות של מואזינים ואינסוף דגי יצירה
שטו אצלי בהכרה והייתי חייבת לתת להם לשחות באינ מפריע (זה
בכוונה) או למצוא את דרכם אל המילים במחברתי, שלרובן אפשר היה
לקרוא שירה. ולמדתי שלא היה דבר שלא יכולתי לעשות מלבד העובדה
שאזיקים צמחו סביב רגלי ומשכו אותי חזרה ארצה כדי להציל את
המדינה, או לפחות לנסות , ולנסות ולנסות גם לחזור לעיר שממנה
גירשתי את עצמי בכל מיני תירוצים למרות שנשבעתי בגיל שש עשרה
לא לעזוב את ירושלים (אותך) ויהי מה.

ובכל מקום שהתהלכתי, עלו בי זיכרונות עליך ואיתך, אפילו תקופות
שלא הכרתי ואפילו לא שמעתי עליהן מעולם עלו בזיכרוני כמו
סיפורים משפחתיים, מלאים בפרטים שנראו פעם חסרי חשיבות והיום
זכו לתשומת לב מיוחדת, כמו פרטים קטנים ששואלים עד ראייה בפרשת
רצח למרות שהוא, מסכן, כולה חצה את הכביש, מאיפה לו לזכור אם
לרוצח הייתה מצית? .
דמיינתי את השמאלנים הישראלים נוסעים לברצלונה של אמצע שנות
השבעים, אחרי שהעיפו את פרנקו והמשטר הפאשיסטי שלו, רחובות
ברצלונה גועשים בקטלנית, שירים וספרים ופוסטרים והשפה מתפרצת
ונוזלת והכל אוכלים ממנה בכל פה ועושים אהבה בקטלנית וכל מעשה
יומיומי הופך להיות ביטוי של חופש פוליטי והפארקים מלאים
בגיטרות וספרדים יפים וישראלים שמאלנים שחוזרים הביתה למקום
שבו רב האוכלוסייה בכלל לא מדברת את השפה הלאומית השנייה, אבל
יכולים להבין את השמחה שבשפה חדשה  ישנה.
כשהתהלכתי אתמול באזור של סנט מישל, שהיום כל כך תיירותי שזו
כבר תופעה מעניינת בפני עצמה, להראות לאחותי את חנות הספרים
האהובה עלי, מקום שהתאהבתי בו כי כתוב בכניסה שכדאי להיות
נחמדים לכולם כי לעולם אינך יודע מתי אדם הוא מלאך בתחפושת.
הריח של הקרפים הזכיר לי את נילי, היוצרת של החגיגה של בבט,
הופלים והשוקו הטובים בישראל ואני מתעקשת לפרסם, ומקום שבו
סיפורים קטנים וירושלמים שכנו להם בחורים של הופלים, והיינו
מדברות על המהפכה עוד כשהיא פתחה את המקום הראשון ברחוב עמק
רפאים וזה היה קרוב לבית הספר לאומנויות ששכן לו בגן הפעמון.
ושכחתי איך קרו למקום ההוא בטחנה, ליד כיכר פריז (או צרפת)
שבשבילי הייתה כיכר ההפגנות, שנילי פתחה עם בעלה לשעבר והיה
פתוח גם בימי שישי כשרק הקמנו את התנועה ועשינו ערבי שירה של
משוררים ירושלמים צעירים על הגג ברח ההסתדרות פינת בן יהודה,
איפה שהיה גם אחר כך אחד הפיגועים.
וזה היה בשנים האלה שהבעיות בארץ היו פתאום חברתיות וכלכליות,
וגם תרבותיות, הזמן הזה של אחרי רצח רבין אבל לפני המנהרה וגם
אם אחרי המנהרה אז לפני הר הבית וזה בטח כבר לא אומר לאף אחד
כלום, כי אלו סתם שרשרת של אירועים פוליטיים כמו שורה של התקפי
לב אצל אדם שמנסה בכל הכוח לאבד את עצמו לדעת תוך כדי הנאה
מרבית, והדחקה יומיומית.
ובניו יורק חברה ספרה לי שהיא קבלה כרטיסים חינם לאיזה הופעה
ומחשבותיי נדדו לימי הקיץ כשהיו הופעות ענק (במימדים ירושלמים)
בבריכת השולטן וקינאתי באנשים שגרו במשכנות שאננים וקבלו
כרטיסים חינם, יחד עם כל הפרוטקציונרים בעירייה ומי שהיו להם
קומבינות באופן כללי, ואני שהיו לי עקרונות מסוג מאוד מסוים,
העדפתי להתפלח להופעות או לעשות עיניים לשומרים, גם שזאת הייתה
הפתיחה של פסטיבל הקולנוע, מאשר לקבל  כרטיסים חינם מפקידי
העירייה שלפעמים קבלו כרטיסים ובכלל לא העריכו את זה וידעו
שאני אכיר מישהו שכן.
ופתאום שמתי לב שאני כותבת על עיר שמתה. אצל רוב הכותבות,
הזיכרונות הם שמתים והמקום שלהם חי ואילו אני כותבת, פליטה של
עיר שמתה, שלא רק שאני אינני חיה במקומות ההם החקוקים בזיכרון,
אלא שאף אחרים לא, שכן או שכולם עזבו או שהם מצונפים בבתיהם
מהחרדה והכובד החום הזה של המלחמה ושל העוני, כובד המאיים
למעוך את הבתים, שכן עוד חודשים יעברו לפני ההצטנפות מפני
הצינה הירושלמית.
ובסן פרנסיסקו יכולתי להעריך את המים הרבים הללו שזרמו בכל
מקום מבעד לגשרי הענק, נזכרת באביגדור פלדמן שסיפר לי שהוא היה
בסן פרנסיסקו, פעם מזמן, והייתה שם מן רוח קלילה כזו, עם ריח
של תפוז. ובמשך יומיים חיפשתי ריחות של תפוז, אבל היה שם רק ים
ואספלט ושוב ושוב מצאתי את עצמי בברקלי, שם נעדרו חלונות ראווה
ושמותיהם של חברות ההשקעות הענק, שבכל זאת מצאו את מקומן בסן
פרנסיסקו בגלל עמק הסיליקון , שהפך להיות עוד מעוז קטן של גלות
ישראלית.
ודווקא בברקלי, יכולתי להניח את חבילת הבדידות שלי על אחת
המדרכות ולדעת שמישהו אחר יאספה מתי שהוא. היה שם אפילו בוקר
אחד, שהלכתי לזרוק את הזבל, שעמד ליד עץ ענק מחוץ לבית הקטן
והכתום של חברתי המשוררת, איילה התבוננה בי באמצע הכביש ופסעה
לה בשקט תזזיתי אל תוך העצים. וחברתי אמרה כבדרך אגב שיש הרבה
צבאים בסביבה והם באים לפעמים, כמו הסנאים והציפורים שהגיעו
לחלונה שלה שהפך להיות סוג של מסעדה לחיות. ושם הבנתי את מקומה
של השירה שנוצרת בינות לאבנים, אותה ירושלמיות שנתנה כובד
ועומק ונפח וכל שאר הדברים ההנדסיים הללו, לחיים, שהלכו ותפחו
כל-כך מרב משמעויות שהם פשוט עמדו להתפוצץ, קצת כמו הקיבה שלי
בימים שבהם החרדה השתלטה עלי.
ואת יודעת, אני רוצה לחזור אליך, אני רוצה לחזור אפילו לרוחות
הקרות שלך שאת פתאום מביאה כמו האשמות ישנות, ולזה שאף פעם לא
יכולתי להחליט אם אני אוהבת לפגוש את כולם, לא משנה מיהם היו,
או אם אני פשוט רגילה לזה. ואני רוצה לחזור אליך, למרות שתמיד
חלמתי לגור במדבר או ליד הים, ואני רוצה לחזור אליך כמו שבסתר
ליבנו אנחנו תמיד רוצים את אותה אהבה ראשונה, ההיא שחשבנו
שתהיה היחידה, האהבה למוזיקאי גבוה ועדין נפש שרק עיר כמוך
יכלה להמציא.
ואת יודעת, אני רוצה לחזור אליך ואין לי לאן, כי דבר איננו
במקומו וזה מוזר כל-כך שעירי שלי נפטרה עוד בימי חיי. זה בערך
כמו להישאר בחיים אבל בלי גוף, אם להיות דרמטית, כמו שאת תמיד
היית.
אפילו לקטמונים אין את אותה תחושה ביתית, גם השכונה עברה
סופרמרקטיזציה, וזה עוד בלי לדבר על זה שהעיר מלאה באנשים
שעושים קריירה מהמלחמה.
אז הפכתי להיות פליטה גם פיסית, למרות שיש לי לאן ללכת, ואין
זה דומה לפליטות האמיתית, זו שמשאירה אותך להמציא לעצמך חיים,
שפה וגורל כשההקשר הבלעדי הוא היום שבו גורשת או הגעת או
מתישהו בין שניהם.
ואת יודעת, אני אפילו מוכנה להשתנות בשבילך קצת, אולי להתלבש
אחרת, לנסות להקשיב יותר, להיות מודעת למצבי הרוח שלך, כי זו
תודעה קשה להיות בשלבי גסיסה.
אחותי נסעה הבוקר לבלגיה ואני התיישבתי בפריז לכתוב לך ולקוות
שעדיין מצבך טוב מספיק לענות לי, ולו רק פתק קטן, אישור מסירה,
שאדע שקיבלת את המכתב הזה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אהבה מתימטית:
פתיחת סוגריים,
כינוס איברים
ונעלם אחד.



בליטניקה
המורחבת


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/5/04 7:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יעל ברדה

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה