עליתי לאוטובוס בעצבים. תפסתי את מקומי הקבוע בספסל ליד החלון
ממש לפני הדלת האחורית של האוטובוס.
שמתי מהר אוזניות כדי להפיג את רעשי המציאות ושקעתי לעולם שלי,
מנסה לרכך את הכעס.
הרגשתי שהיום הזה היה אחד הגרועים שעברו בחיים. כל היום צעקו
עלי ואני צעקתי בחזרה, שום דבר לא הלך כמו שצריך וידעתי שמחר
לא יהיה יותר טוב.
האוטובוס עצר בתחנות ואנשים עלו וירדו, חלפו על פני ועל המושב
שלידי מבלי שאפילו ארגיש.
בשלב מסוים עלתה אישה בשנות ה40 לחייה לבושה ארוך ושכבות
והתיישבה לידי.
מבטי עדין היה נעוץ לחלון, ראשי היה עסוק במחשבות וכעס, ורגלי
קפצה בעצבנות.
ניסיתי לתת למוזיקה לחלחל לתוכי ולהפיג את הרגשות הרעים אך ללא
הצלחה.
מזווית עיני ראיתי שהאישה שהתיישבה לידי בוחנת אותי במבטה במשך
תקופה לא מבוטלת.
בשלב מסוים סובבתי את מבטי אליה ופני קמוצות מכעס וחוסר הבנה.

- "מה?!" הפטרתי לעברה לבסוף.
- "אני מצטערת", אמרה ברהיטות אך עם זיק של מבטא שלא הצלחתי
לזהות.
אף פעם לא הייתי טובה בלזהות מוצא של אנשים.. אשכנזי, מרוקראי
,עירקי - הכל אותו דבר.
- "סליחה" אמרתי אחרי שהבחנתי במבטה שהושפל לרצפה. "אני
מצטערת, לא התכוונתי לצעוק לעברך פשוט  ראיתי שכל הזמן הסתכלת
עלי וגם ככה עבר לי יום קשה וארוך ו..."
- "זה בסדר" קטעה את דברי "דווקא בגלל זה הסתכלתי עליך, תהיתי
למה חיילת צעירה כמוך מסתכלת בתסכול מעבר לחלון ולא בשביל
הנוף" אמרה עם חיוך ואז הוסיפה "המבט שלך נראה אבוד".
חיוכה נמחק.
נאנחתי ולבסוף חייכתי.
- "כן, אני יודעת, כמו שאמרתי, עבר עלי יום מאוד ארוך, הרבה
דברים רצים בראש של החיילת הזו" גיחכתי לעצמי.
- "מה כבר קשה כ"כ נורא?" שאלה עם עיניים בוהקות.
- "לא נורא, פשוט היו המון דברים בבת אחת ו..."
וכך מבלי לשם לב אפילו גוללתי את יומי בפני אישה זרה לחלוטין
באוטובוס. אבל אולי זה כל מה שהייתי צריכה, מעין פריקת לחצים
שכזו..
- "וואו, נהייה פה ממש צפוף" אמרתי בשלב מסוים בעודי קולטת את
הסביבה של האוטובוס שלא הבחנתי מה קורה בה.
- "כן" אמרה בעודה סורקת את הסביבה ונאנחת.
לפתע ראתה שאני מחזיקה את תיקי ועומדת לקום.
- "זו התחנה שלך?" שאלה ותלתה את עיני בי.
- "לא, אבל אם נרד פה ונמתין בתחנה שתי דקות אוטובוס הרבה פחות
מלא יעבוד, בדוק!" אמרתי עם חיוך.
באתי לצאת וראיתי שהיא נשארת במקומה. ולמען האמת לא ציפיתי
שתבוא הרי היא כבר ישבה ואולי היא יותר ממהרת ממני ולה אין את
הזמן לחכות לעוד אוטובוס.
- "אולי תישארי? יש לי רק שתי תחנות וגם אני ארד איתך" אמרה
במבט מתחנן למדי.
- "אני מצטערת אבל רק פה אני יכולה לעשות את החלפת הקוים הזו,
וגם ככה יש לי זמן אז חשבתי להסתובב קצת בין החנויות, לקנות
איזה בגד חדש"
חייכתי אך חיוכי נמחק בעודי מסתכלת על הסחבות הנפוחות והבלויות
אותן לבשה. אולי לא הייתי צריכה להגיד את זה.
- "תודה בכל מקרה על ההקשבה" אמרתי והגשתי את ידי ללחוץ לה.
היא הסתכלה על ידי ולבסוף שלחה את ידה גם ולחצה את ידי ברפיון
וחייכה.
ירדתי בתחנה בוהה באוטובוס הנוסע, חושבת על כך שמי היה מאמין
שלאו דווקא מוזיקה תעזור לי אלה גם שיחה פשוטה עם אדם זר יכולה
לעשות את זה.

בעודי מתרחקת לכיוון החנות, שחלון הראווה שלה משך את עיניי,
שמעתי פיצוץ עז שהדף אותי על הרצפה.
מבלי לחשוב על כך ומבלי להסתובב אחורה, כבר ידעתי מה קרה.

באותו יום בחדשות אמרו שאין שום ניצול מפיגוע התופת שהיה בקו
21 היום בערב.
ואולי באמת, אין שום ניצול...

נכתב ב25 לאפריל, ערב יום הזיכרון לחללי ישראל ונפגעי פעולות
האיבה.