הדוד שלי עזרא

אוגוסט - זה היה אחד מהימים הבלתי נסבלים האלה, אלה שאתה יוצא
רטוב מהמקלחת וכאילו להמשיך את הריטואל, החום ממשיך את הרטיבות
האינסופית הזאת והפעם בצורת זיעה לא נעימה שנאספת טיפה אחר
טיפה לאורך העורף, הצוואר, משם יורדת לאורך כל הגוף ומתנקזת
בכל מיני מקומות מעוגלים בגוף, נאגרת ונשמרת עד שהיא נהדפת
מהרוח או ממגע הבגדים והופכת לכתם אויר או כתם זיעה, זיכרון
לחום הכבד.
נסעתי לסבתא, באחד מהימים האלה של אוגוסט, הימים המעיקים מלחות
וחום, שאתה נשבע שפעם המזגן שלך היה הרבה יותר טוב ומשהו בטוח
משובש בו, ומחר, אני נשבעת שמחר, אני אתקן אותו, וכמו שאבא
לימד -  אותי תמיד יש מחר, איזה מזל.
הביקור השבועי אצל סבתא, כמו בכל יום שבת, מנהג שהורי העבירו
אליי ולאחיי ולפניהם בטח הוריהם העבירו להם, והלאה מדור לדור,
מישהו ככל הנראה התחיל את המנהג הזה שעיקרו שוב ככל הנראה,
נתינת כבוד והערכה למבוגרים, והכל למראית עין, כוון שבד"כ סתם
לא נעים לשבור מסורת של שנים, ואני,  בטח לא בדור שלי, בטח לא
אני, לא כל כך אהבתי את המחויבות הזו - אולי בגלל שהורגלתי או
שמא התרגלתי למחשבה שזוהי מחויבות שצריך לבצע, כמו לשטוף כלים
בסיום הארוחה, או לסדר את המיטה כשקמים, בכלל כל ההרגלים האלה
תמיד הרגיזו אותי, הצורך הזה לסדר כל דבר לאיזושהי רוטינה סמיי
הגיונית, התנהגויות שבמשך הזמן הופכות כבר לבלתי רצוניות, בלי
לתהות לסיבה ההכרחית וההגיונית לביצועם.
כשכבר התיישבתי על הספה בבית סבתא, הספה הכל כך מוכרת, הספה
שהיה לי בה קימור מיוחד בשבילי, קימור שהלך והתרחב ככל שגדלתי,
קימור שלמעשה עבר איתי את כל שלבי הגדילה והיום הוא מותאם
למידותיי ויום אחד הוא שוב יתכווץ, שוב ינסה לעקוב אחר הטבע
שמתעתע בו. שקעתי לתוך המחשבות שלי, אך הפעם בחצי המוח שלי
שנותר סורק אחר עניינים אחרים, שמעתי אותה שוב מספרת על
המשפחה, כשכמובן היא מזכירה את תלאות "המלחמה" ההיא מסננת בכעס
ובעיניים שחורות קללה עסיסית על אותם גויים רשעים שלקחו ממנה,
תקופה, חיים, או כל רגש אחר שלא מותיר אותך ללא צלקת כל כך
גדולה שחיים שלמים לא יגלידו, גם מחלת השכחה עצמה.
בילדותי שאלתי הרבה שאלות על אותה מלחמה, כשגדלתי והפכתי בלוא
ברירה למבוגרת וכפועל יוצא מכך לומדתי להיות רגישה חברותית
(כלומר לא לפתוח פצעים של אנשים אחרים) ברחתי כמו כל המבוגרים
מה"שואה" ההיא לשואה הפרטית שלי - זאת שהיא כאבי לב, התבגרות
מעיקה, קשיים כלכליים ושק חיים עם זיכרונות כואבים לא בלתי
רגילים בכלל.
אבל דווקא בגלל היותי הרבה מבוגרת ועוד הרבה יותר ילדה בגילויי
הסקרנות שלי, תמיד רציתי לשמוע את הסיפורים, לדעת מה קרה לאותם
אנשים, איך זה היה להיות שם, בקור, בפחד האימתני הזה, עם רגש
ההישרדות הכל כך חזק, איך זה הרגיש, ניסיתי לדמיין את עצמי
בתוך הסיפורים אף על פי שזה לא אפשרי לדמיין משהוא כל כך חסר
דמיון או הגיון אנושי. אבל איך, בכל זאת, "איך הם ברחו
מהגרמנים, איך הם הרגו את צבייה סבתא של אבא על שמה הוא נקרא?
הרי אם אני לא אשאל - האישה הזו שיושבת מולי, שדועכת ומצטמקת
בכל ביקור יותר ויותר תלך ותיגמר מהחיים האלה ואיתה גם
הסיפורים, הזיכרונות והאנשים, ואני אשב שם פעם באיזה ספה
מזדקנת אחרת מול איזה ילדה צעירה ויפה שהוריה הרגילו אותה
לביקור השבועי  בכל יום שבת, והיא תבוא לבקר אותי -  האישה
שדועכת ומצטמקת שגם היא תיגמר ואיתה הזיכרונות שייעלמו מהעולם
וההיסטוריה  שנועדה לחזור על עצמה  בגלל מחלת  השכחה הנוראה של
בני האדם.
ביקשתי בפעם הראשונה לראות תמונות- לקשר דמויות לסיפורים.
אבא לא אהב את הרעיון, רק כשהייתי ממש מציקה לו הוא היה אומר
שהוא ממש לא "אוהב את הסיפורים האלה, ובכלל מה זה משנה, זה הרי
כבר קרה וצריך להתעסק בעכשיו" - בתור ילדה זה שיגע אותי חוסר
הסקרנות שלו - אי הרצון שלו לדעת מרכיבים כל כך חשובים ממי
שהוא, מהיוחסין שלו. היום כשאני כבר יותר מבוגרת וניסיון החיים
לימד אותי כמו את כולם את הרגל ההדחקה, אני יותר מבינה את כאבם
וחוסר האונים של הדור השני, זה שסבל מהסימפטומים של המחלה
שקוראים לה "השואה", זה שספג את המרירות, את הצלקות, הסיוטים,
קשיי הקליטה, אויב הזיכרונות.
היום אני יכולה להבין את הרצון לברוח לתוך אשליית השכחה
והאדישות.
דפדפתי בפנים הזרות שנבטו מהתמונות הצהובות של אנשים צעירים
בשחור לבן, אנשים לבושים בבגדים דהויים, נשים בשמלות פרחוניות
שנראות גם הם בשחור לבן ומאבדות מצבעוניותן, שיערם מוגבה במין
תסרוקת אחידה, גברים שנלקחו מסרטי שנות ה50 עם כובעי הצילינדר
השחורים, הרבה נוסטלגיה, תהיתי אם גם התמונות שלי יראו יום אחד
כאלה, תמונות מלאות בסיפורים או שמא רק לתמונות האלה ולתקופה
הזו יש כל כך הרבה מה לספר.
אבא עישן סיגריה ודפדף בערוצי הטלוויזיה במופגן, ואני והאישה
שקוראים לה סבתא דפדפנו בתמונות, הבטתי בה  ופתאום הבנתי
שהאישה הזו שמאז ומעולם היא סבתא שלי שעד היום אני לא לגמרי
בטוחה מה כל זה אומר, היא בעצם לא רק סבתא שלי, אלא יש לה והיו
לה גם חיים, חברים, נעורים, והארה הזו גמרה לי לראות אותה
לראשונה באור שונה והפעם בתור אישה. שתינו טיילנו לנו בתמונות,
היא נעזרת בזיכרונה שכבר מתעתע בה ואני בדמיוני העשיר שנראה
בכל פעם שאין לו התחלה או סוף. שתינו אוספות סיפורים כל אחת עם
מטענה שלה - היא בדמעות געגועים לחיים רחוקים ואני בגעגועי
לחוות איזשהו מסע שיעורר בי רגש שכבר נשכח.
באחת מהתמונות נתקלתי בתמונה קטנה מעין פורטרט בשחור לבן של
בחור צעיר, בערך בגילי, בחור יפיפה עם עיניים שחורות ופנים
שמסתירות ומספרות בו זמנית כל כך הרבה - שיער שחור מלא, משוך
לאחור בחומר מבריק, פנים גבריות וחולצה בהירה שגם היא התקשתה
לתת בו
בילד /מבוגר הזה איזשהו אור. משהו בו, בתמונה, לא נתן לי
להוריד ממנה, ממנו את עיניי.
"זה עזרא, מסכן", היא סננה לתוך האוויר העומד, ממצמצת וממשיכה
כאילו לא נאמר דבר, "הוא מת צעיר - הוא נולד לא בסדר, לא
נורמל", היא סיננה בשפתה וחזרה לדפדף בתמונות, הוא הבן היחיד
של דוד יוסף ואשתו יהודית, היא המשיכה.
"מה זאת אומרת לא בסדר"? שאלתי קצת נעלבת בשבילו. אבא פתאום
התעורר מאחד הערוצים הלא חשובים בטלוויזיה ששימשה רקע, לא ברור
לי איזה, "הוא נולד, את יודעת לא כל כך "בסדר" לא כמו כולם,
והוא מת, בן 26 בערך" גם הוא מספר ולא מגלה שום רגש ורק אני שם
מול התמונה, מולו, מול הבחור, עיניי מלאות חמלה, "אבל הוא נראה
בסדר, הוא בחור יפה" ניסיתי את מזלי מולם, מנסה להתנצל ולהסביר
בשבילו לא ברור לי למה, אך בניסיון נואש ומלא מחאה על עלבון
צורם. הוא יפה, הוא כל כך יפה ובריא, אני שוב מגנה על בחור שרק
עכשיו הכרתי בכזה חירוף נפש כאילו הוא בחיי, מנסה להילחם על
איזושהי הכרה מיקיריו, ממש כמוני.
דוד יוסף הוא אח של סבא אריה, הוא לא היה בשואה הוא עלה לארץ
לפני שהכל התחיל לא מתוך הכרח, אלא מתוך ציונות, חשבתי
בהרואיות ולב מלא הערכה לאיש שתמיד יהיה בעיני הזקן השקט
והחולה. עכשיו פתאום דרך עזרא גיליתי בו עניין חדש.  בעיניי
עכשיו הוא מאותם צעירים שלחמו על אידיאולוגיה שנשכחה כבר
מכולם, ה"חלוצים" אלה שצולמו במכנסיים שלושת רבעי עם חיוך מלא
תקווה ואמונה באדמת הקודש מלאת הכאב.
כשאני הכרתי אותו הוא היה כבר הדוד הזקן של אבא שנסענו לבקר
בבית הישן והמוזנח ב"חדרה". אהבתי את הנסיעה ההיא באחד מימי
השבת הקיציים, אהבתי מתוך מבטי הילדי את הנסיעה הארוכה מתל
אביב לחדרה הרחוקה, הנסיעה שהייתי שותה את נופה מחלון המכונית,
מוקסמת מהנופים האחרים שאז עוד לא ממש הכרתי. אבל אז תמיד הקסם
נגמר שהיינו מגיעים. הייתה בי תחושה מעיקה להיכנס לאותו בבית
ריק ושומם, חסר חיים, של איש שגם הוא נראה לי מת בעודו יושב
מולנו חי. נורא פחדתי להיכנס לבית הזה שממוקם בשכונה שקטה
בחדרה. הוא סימל לי תמיד זקנה וחולי ואת האיש הזקן והבודד
ש"מסכן" אין לו אף אחד בעולם, חוץ מאבא.
בית קטן עם ספות כאלה חומות מרופטות שרק לזקנים יש ודלתות
ישנות חלודות מכוסות ברשתות, דלתות שמובילות למטבח קטן ומהביל,
ולחצר מלאת עשבים שלא נוקשו זמן רב מדי ואפילו הם נראים זקנים
צהובים ועייפים. בפעמים היחידות שהייתי חייבת, אבל פשוט חייבת
להיכנס לחדר השירותים והאמבטיה הייתי מתמלאת פחד וגועל לנוכח
חדר האמבטיה עם שירותים, חדר גדול מדי עם תיקרה מוגבהת,
וקרמיקות בתכלת מבחילה שתמיד הזכירה לי בתי חולים, חדר גדול
מדי שנכנסה אליו ילדה קטנה מדי ונבלעה בתוך התכלת והריק ששרר
בחדר. בית ואיש שנזנחו ונשכחו מהעלום, חיים בבדידותם.
והנה האיש היפה הזה שנובט מהתמונה הוא הבן של האיש והבית, שם
הוא גדל, עזרא, הבן של דוד יוסף.
אבא סיפר שדוד יוסף אהב מאוד את אשתו יהודית והם חיו חיים כל
כך יפים ומאושרים, אבל עזרא, עזרא מת "כי הוא לא היה מוכן לקום
מהמיטה ויום אחד הוא נרדם ולא קם", וכשגדלתי וימים רבים גם אני
לא יכולתי לקום מהמיטה אבא יזכיר לי בכל פעם, שגם עזרא היה כזה
ויום אחד הוא מת בגלל זה, ואז, כשאני אשכב שם באפילה ובמיטה
אני לא אפחד, כי אז שום דבר לא ממש חודר אליי דרך מעטפת העצב
והעייפות הגדולה, אבל אחר כך, אחרי הימים של העצב אני תמיד
אחשוב על עזרא ואפחד להישאר יום אחד רק  תמונה בידי נערה.
אבא אמר, שהוא, עזרא, לא היה מוכן לעזור לעצמו ואם אני לא אעשה
משהו כדי לקום ולעזור לעצמי גם לי זה יקרה, גם אני אמות בתוך
מיטה בבדידות איומה, וחוסר חיות עוד יותר איומה, ועכשיו
כשהסתכלתי בתמונה ,בו, ידעתי - ידעתי שיש משהו בבחור הזה שקושר
אותו ואותי, את אותה מיטה, ומה אם גם עליי יום אחד יספרו, היא
מתה צעירה, היא הייתה "לא בסדר".
הרכנתי את ראשי נעצבת מהמחשבה עלי ועליו ושוב שוקעת לתמונה.
התמונה הזו הזכירה לי את התמונות של הבחורים הנופלים מהמלחמות
הישנות, תמונות של גברים יפי תואר שנלקחו - הם נראים אותו דבר
הבחורים המתים, אותו חצי חיוך, אותם עיניים חודרות, אותה
בלורית משוכה לאחור, מעניין אם כשהם הצטלמו הם ידעו שיש תמונה
כזאת אחידה לכל הבחורים המתים, תמונה שהיא חלק מפאזל אוניברסלי
של עצב ושכול.
והוא עזרא, הרי למה הוא מת? "אבל הוא נראה בסדר", ממש הזדעקתי,
"הוא נראה בסדר", בדיוק כמוני, והזעקה נחלשה ופחד השתלט עלי
ועליה.
ניסיתי לדמיין לי אותו ואת מה שהרגיש, לא רציתי להקשיב
לסיפורים  - כאילו אני הכרתי אותו הרבה יותר טוב מהאנשים האלה,
אלה שבאמת הכירו אותו, אבל הם, בעצם, בטח לא הבינו אותו. ואם,
אם הוא היה חי היום הוא בטח היה נורא אוהב אותי ובכל יום שבת
הייתי נוסעת אליו לאיזה עיר מרוחקת מתל אביב, לבקר אותו,
והיינו מדברים על כל כך הרבה דברים, וכשהייתי עצובה הוא תמיד
ידע בדיוק מה לומר לי ובאיזה דרך, ומצחיק אותי במבטים המוזרים
שלו ובטח הוא היה מכין לי את התה שלי בדיוק איך שאני אוהבת לא
כהה ולא בהיר מדי - עם כמעט 3 כפיות סוכר וקצת מים קרים בסוף,
תה שרק אנשים מעטים יודעים איך להכין לי אותו, ואולי אפילו
היינו מדברים על אותם ספרים שגם אני וגם הוא אוהבים, והיינו
יושבים על הנדנדה ההיא מלאת החלודה שחורקת בצליל חד בכל פעם
שמישהו רק מתיישב עליה, ובטח הוא היה אוהב שהייתי קוראת לו דוד
"עזרא" ומקריאה לו ספרים וסיפורים ושירה, כי עיניו כבר עייפות
וזקנות, ובכל פעם שהייתי נפרדת ממנו בנשיקה הוא היה דומע ומחבק
אותי בחמימות שרק הוא יודע להעניק. ואולי הוא היה מספר לי איך
זה לרצות נורא להיות ולפחד מהמוות אבל הרבה יותר מזה מהחיים,
והוא, ורק הוא, היה מבין את הסערות הענקיות שמתחוללות בגופי.
הדוד שלי עזרא בטח היה נוהג לספר לי על יהודית אימו וכמה יפה
ואצילה היא הייתה, ועד כמה היא השקיעה ואהבה אותו למרות שכולם
כבר ויתרו, ואיך שהיא נאבקה במחלה ההיא שכילתה אותה בכזו
מהירות משאירה אותו ואת אביו בבדידות איומה שהחמירה ובסוף
כילתה גם אותו.
ועזרא, עזרא היה אומר לי שהוא כל כך שמח שאני כאן, ואפילו שלא
בוחרים משפחה הוא עדיין היה בוחר אותי מכל הילדים האחרים,
ועזרא היה מבקש ממני לשים תקליטים של הביטלס והיינו שומעים את
ג'ון והחבר'ה שרים "לוסי אין דה סקיי" ומביטים למעלה, מחפשים
אותה בשמיים בין ענפי העצים, ובטוחים שהציפור שעברה היא בעצם
לוסי שלנו. ועזרא לימד אותי לאהוב מוסיקה קלאסית, שנים הייתי
מביטה וחורטת בזיכרוני איך הוא היה מתיישב בכורסת היחיד בסלון
כשברמס ברקע, עוצם את עיניו מניח לראשו לעוף לאחור, מנענע את
ראשו בכאב כשהכינורות מנגנים לתוכו והוא מרכז באגרופיו הקבוצים
את המחשבות והכאבים ולאחר משחרר אותם שהוא מותח את שריריי ידיו
ומעיניו זולגות דמעות קתרזיס ענקיות. ואני גם אני אשב לי יום
אחד על כורסא אחרת אניף את ראשי לאחור באותה מסירות לצליליו של
ברמס ויללת הכינורות ואדע בדיוק מה עזרא חשב והרגיש באותם
רגעים.
ועזרא ואני היינו צוחקים שעות על העוף המכובס של סבתא
והביקורים השבועיים של יום שבת אצל סבא וסבתא והספה הישנה ההיא
ספוגת הזיכרונות והעובש.
ולפני החגים תמיד הייתי נוסעת אליו, לעזרא, כדי לעזור לו להכין
את הבית לחגים, לגזום את השיחים והעשבים הישנים, הוא היה מראה
לי את עץ האורן הישן והגבוה שיהודית ודוד יוסף חרטו עליו את
אהבתם כשהם נכנסו לבית הזה, חרטו את שמם על העץ כשהם יודעים
שרק הוא יישאר עד לאהבה שחלקו בעולם זה. ובהפסקות עזרא היה
מכין מיץ פטל כזה שתמיד לא היה מספיק מתוק וכשהוא לא היה שם לב
הייתי רצה למטבח כדי להוסיף תרכיז, למרות שכשהוא שאל, תמיד זה
היה הכי טעים ששתיתי "אפילו יותר משל אימא" והוא היה מחייך
חיוך גאה ושותה בכזו תאווה את המיץ.
אבל הוא, דוד עזרא שמהתמונה כבר מת המון שנים ואפילו אין איש
אחד בעולם הזה שמבקר אותו בבית הקברות, ואולי אף אחד לא ממש
יודע איפה הוא קבור, דוד יוסף ויהודית קבורים ביחד, ורק הוא,
עזרא, לבד, במותו כמו בחייו.
ורק אני באמת מכירה אותו דרך התמונה שהקצוות שלה מצהיבים
ודוהים עם השנים.
ואולי, רק אולי זה לא סתם שהתמונה הזו הופיעה לי פתאום ונכנסה
אליי לחיים. אולי, רק אולי אני זה בעצם עזרא, אולי פגשתי אותו
רק עכשיו בשביל להבין שהנה הוא חי עכשיו ואולי תמיד דרכי ואני
חייבת את החיים האלו, אם לא בשבילי אז בשבילו ובעצם ממש בשביל
שנינו.
והוא עזרא בחר דווקא בי מכולם, לא רק בגלל שמשפחה לא בוחרים,
אלא כי  דרכי הוא ידע שהוא יכול לחיות סופסוף את החיים שהוא לא
הצליח לחיות, ואני חייבת לאהוב כמו שהוא לא הספיק, או אולי
פחד.
אני חייבת לחיות בשביל שנינו למרות שהמיטה ההיא מאיימת על
שנינו ואולי השינה שלקחה אותו, מחכה לי באחד הלילות, מאיימת
לגנוב אותי לאפילה מבלי שאשים לב.
אבל המיטה לא תיקח אותי כמו שהיא לקחה אותו, נשברתי /נשבעתי
כי אני חייבת להיות ערה בשביל שנינו והעיניים שלו הם העניים
שלי ושיערו שמשוך אחורה הפך לתלתלים הצובעים שלי.
והחיוך החצי האפל שלי הוא בעצם החיוך שלו, שנחבא בתוך תמונה
דהויה, ויום אחד גם לי תהיה תמונה דהויה שאיזה נערה מתבגרת
תחזיק באיזה מגירה וגם היא תכתוב עליי סיפור כזה מצחיק וקצת
אפל אבל תמיד מלא רגש.
ואולי עזרא לא קיים וסתם המצאתי אותו, כי אני חייבת להיאחז
במשהו או במישהו שיעזור לי לקום מהמיטה ולחיות כל יום מחדש?
יצאתי מסבתא שוב לחום הכבד, עם התמונה של עזרא שתמיד ילך איתי
ויחיה דרכי.
נכנסתי לאחת מהחנויות האלה שמשחזרות תמונות או בעצם חיים
והגדלתי את התמונה שלו ותליתי אותה על הקיר מול המיטה כדי
להביט בה בלילות ובימים כדי שהמיטה לא תוכל לבלוע אותי לתוכה.

ואז בימים הקשים שאני אהיה עצובה שכובה שם במיטה עזרא יביט בי
ויבקש ממני בענייו הגדולות להתעורר ולצאת אל האור והחיים כי -
אני הבטחתי לו, והבטחות חייבים לקיים.