הם היו רבים, ושוב מתפייסים. ורבים - ומתפייסים. כמו שני
מתנצחים בתחרות שלא נגמרת. כלפי חוץ כולם חשבו שהם זוג מושלם.
תום והדרן. היה להם שם של זוג מושלם בכל העיר.
לפעמים תום היתה מתחילה בויכוח, ולפעמים הדרן. נושאים שווים
בנטל. כשהיו מתפייסים, היו מתיישבים מכורבלים לראות סרט, ותמיד
מפסיקים לפני סצינת הסיום. תום היתה אומרת שהיא לא רוצה להיפרד
מהדמויות, כי כשהסרט נגמר הדמויות מתות. הדרן אף פעם לא הבין
את הפסיכולוגיה בגרוש הזאת, וכשתום היתה קמה הוא היה נשאר
להיפרד סופית.
אחרי הסרט הם היו נשכבים במיטה וקוראים ספר או עיתון, וכשהיה
מכבה את האור תום היתה מחבקת אותו מהגב, ושואלת את אירועי
היום, והוא היה נרדם לה בין הידיים, מדמיין שהיא חגורת בטיחות
- מציקה אבל חיונית. כשהיו נוסעים במכונית שלה שקיבלה בליסינג
מהעבודה, היו שומעים שירים שהיה כותב ומלחין במיוחד בשבילה,
למרות שהיא לא אהבה את הסגנון, והם היו מדמיינים את ההצלחה שלו
שקרבה ובאה.
מדי פעם היו לה התפרצויות, לפעמים אלימות ולפעמים סתם היתה
מתנהגת מוזר, לא משהו שאי אפשר לחיות איתו, כמה כדורים של
לית'יום והכל מסתדר. כשהיתה עולה לו על העצבים, הדרן היה כותב
קצת, מנסה לכתוב את הסיפור של החיים שלהם, אבל כל אבטיפוס, כל
קונספט או רעיון ראשוני היה נגמר בתור נייר מקומט בפח האשפה,
כאילו מסרב להיוולד אל התגובות הנזעמות שלה. כשהחליט לכתוב את
הסיפור הסופי בכל מחיר, סיפר לה על כך.
"זה קצת דבילי" אמרה, "אני חושבת שאתה צריך לחשוב על זה שוב...
בכל זאת, כל החיים שלנו פתוחים החוצה." היא התאפקה לא להתעצבן
ולאבד את השפיות, ורצתה לקחת כדור אבל גילתה שנגמרו לה
הכדורים. "חשבתי על זה מספיק", ניסה הדרן, "ובכלל, אני חושב
שאת צריכה להרפות ממני קצת." הוא רצה ללכת בלי המסגרת, בתלמים
הלא מוכרים. הם ישבו לראות את הסרט שהקליטו אתמול מהערוץ השני,
ותום החליטה לראות את הסרט עד סופו והכינה את עצמה נפשית לכך.
הדרן שיחזר לעצמו בראש את כל מערכת היחסים ההזויה שלהם שקיבלה
אופי של סדרת טלויזיה, את הפגישה הראשונה, את תקופת הדייטים,
את המעבר לדירה המשותפת, להיות על סף החתונה. הוא התעורר
מהחלום בהקיץ כשהוידאו התחיל לגלגל את הסרט אחורה, אחרי שחתך
את הסצינה האחרונה, בדיוק כשרצו להיפרד מהדמויות.
הוא הבין שהוא צריך לכתוב את הסוף של הסרט שלהם. הוא שתה עם
תום כוס קפה, אפילו עם שניים סוכר, והזמין פיצה עם פטריות
בשבילה וזיתים בשבילו. אחר כך צלצל שוב, התנצל, וביטל את
הזיתים.