כל כך הרבה שמות על קיר אחד,
ועל כולם נצטרך לומר קדיש.
כל כך הרבה שמות על קיר אחד,
כל אחד מהם היה עולם ומלואו, איש.

היום יום הזיכרון. תהום ענקית חוצה ביני לבין חברותיי. הן, שלא
כמוני, לא מרגישות את הקשר הזה. את הרגש הזה. אני חוזרת ואומרת
לעצמי שאולי אני רגישה יתר על המידה ולא ברור לי למה. אולי
בגלל שאני מבינה.
לפעמים אני מוצאת את עצמי חושבת שעות, מהרהרת על דברים. על איך
הם נוצרו, על החיים. אני לא יודעת למה, אבל אני חושבת שזה הכל
בגלל השקיקה העזה שלי לידע. כל הזמן אני רוצה לדעת עוד ועוד.
לפעמים אני אפילו חושבת מה היה קורה אם הייתי מאבדת מישהו יקר
לי... אני בטוחה שלא אוכל להמשיך לחיות. ודאי לכולם עברה
המחשבה הזו בראש פעם אחת לפחות. גם להם, למשפחות.
היום יום הזיכרון. 21,782 מתים, נרצחים. יש משפט מהשיר "מי
שחלם" שאומר - "מי שלחם הוא לא יישכח על מה לחם". הוא כל כך
נכון והיום יצא לי להרהר בו. אני בטוחה שאף אחד מ-21,782
העולמות האלו לא רצה למות, אבל אני בטוחה שהם לא שכחו על מה הם
לחמו.
הדרך הגאה ביותר שאמות בה תהיה בלחימה למען המדינה שלי, למען
ארץ ישראל שלי. אולי זה בגלל שאני כל כך אוהבת את הארץ הזו ואת
המשפחה שלי, עד כדי שאני מוכנה למות בשביל שהם יוכלו לחיות בה
בבטחה. זו המדינה שלי, המולדת שלי, וגם אם אצטרך למות מיליון
פעמים למענה - אעשה זאת. ואולי זה בגלל שאני מבינה. אני מבינה
על מה הם נלחמו, על מה הם נהרגו. כל הבחורים הטובים הללו,
שלפעמים אני שואלת את אלוהים למה דווקא את הטובים, דווקא את
אלו שיכלו לתרום הכי הרבה למדינה בעודם חיים, למה דווקא אותם?
למה את כל העולמות היפים האלו? שלכל אחד עולם משלו - כמו שלי.
21,782 עולמות.
לאן נעלמו כל העולמות האלו? לאן?