שוב את חובטת ברעש בשטיחים.
רוכנת במרפסת עם תלתלים דהויים.
החתול שלך מביט בגינה בתחושת כישלון,
והנכד מוצץ אצבע בקיבעון.
את יודעת שהשכונה מפהקת,
מחר יום חדש ואנשים יילכו לעבודה
ויחזרו כמו צנטריפוגה חסרת משמעות.
שוב יבוא החג של המאכלים האלה
והחג של המאכלים האחרים.
ואת לא תחלמי על דקלים,
ותראי בטלוויזיה
את פסוקו של יום
ודגלים.
שוב נשמעות צעקות באחד הבתים,
טריקת דלתות,
והניאונים מהבהבים.
ואת עוד ממלמלת להיט מהרדיו
ומסדרת מצעים.