הם עמדו לסיים את החליבה ופליקס הלך להביא את קבוצת הפרות
האחרונה.
זה היה לילה קר, יותר נכון תחילתו של בוקר קר כי השמש כבר
התחילה לבצבץ מבעד לעננים.
אך בימים כאלו חוץ מאור היא לא עושה כלום והאצבעות של פליקס
קפאו כשהוא הוציא אותן ממעילו כדי לפתוח את השער.
"רק שלא יעצרו בדרך", הוא התפלל, כשהגשם החל מצליף בו, "לא
היום"...
הוא החל להוציא את הפרות מהרפת והיא נשארה לעמוד, קללות רבות
ביטא פליקס כשדשדש ברפש הרפת לעברה של הפרה הארורה.
ברגע שהוא הגיע אליה, רק אז היא החליטה להצטרף לאחיותיה הפרות.

אותה פרה נכנסה אחרונה למכון החליבה, הגיע סוף החליבה, אבל
המחשב לא זיהה אותה, אליהו החולב השני, ניסה בכל זאת לחלוב
אותה כשלפתע שמע מישהו אומר די, הוא הסתובב לעבר פליקס, לראות
אם זה הוא שדיבר אך פליקס היה באמצע גמיעת הקפה שלו, "חלמתי
בודאי" הוא הרהר והמשיך לנסות להרכיב לפרה את מכונת החליבה,
הפעם הדברים היו קצת יותר ברורים, בעיטה מדוייקת בחזה וקול
ברור שאמר: "איזה חלק של הדי אתה לא מבין,  אתה מכאיב לי, זה
בכלל לא נעים לי מה שאתה עושה לי", הבהירו לו שהוא לא חלם.
"מי זה?" שאל אליהו.
"זאת אני סטייק" ענתה הפרה.
"אבל את מתה" אמרו שני החולבים בו זמנית.
"אווו, זה סיפור ארוך, אני אספר לכם אותו על כוס קפה בסוף
החליבה, כי כך זה ממש לא נוח".
פליקס הכין קפה ואליהו יצא עם סטייק מחוץ למכון החליבה, השמש
כבר בצבצה מבעד לעננים, קרניה יצאו מבעד לענני הגשם ונגעו
נגיעות עדינות בעמק שלמרגלות הרפת.
סטייק סיפרה להם שאחרי שהשוחט הרג אותה היא התחילה לעלות
השמימה ואז היא פתאום ראתה את השוחט עולה אחריה, "מסתבר" היא
אמרה "שבזמן שהוא הניף עלי את המאכלת הוא קיבל התקף לב ומת,
שניות ספורות אחרי ועקב צרוף הנסיבות התערבבו נשמותינו ואני
קיבלתי את יכולת הדיבור של השוחט, מה שעזר לי לשכנע את הפרה
שאחראית על גן עדן שזוהי הזדמנות פז לחזור לעולם והנה אני
כאן".
הם המשיכו לשוחח, מפליגים בזיכרונות על העבר, על ימים שבהם הכל
היה פשוט וטוב והעולם היה מקום טוב יותר לאנשים ולפרות וכולם
היו יותר נחמדים.
לפתע עצרה סטייק את דיבורה ושאלה: "אז למה שלחתם אותי למות?".
אליהו השתתק ופליקס התחיל לגמגם שזו לא היתה החלטה שלהם.
"לא מעניין אותי מי החליט, מעניין אותי למה ותענו לי מהר" צעקה
סטייק ומי שראה בחייו פרה עצבנית יודע שלא היה כאן מקום
להתחמקויות, אך היא המשיכה בבכי: "אני תמיד היית בסדר, אף פעם
לא עשיתי בעיות, נתתי הרבה חלב, קמתי לכל החליבות ואף פעם לא
התלוננתי".
הפעם ענה לה אליהו: "את כבר היית זקנה, החלב שלך הלך והתמעט,
את התחלת ללכת לאט מדי לחליבות והאנשים פה החליטו שאין ברירה
אחרת מהשוחט".
"תגיד לי" צווחה סטייק "גם את הזקנים שלכם שולחים לשוחט?".
פליקס ענה לה שלא.
סטייק התחילה להתייפח, היא פתאום נזכרה בדבר שהיה לה הכי חשוב
לברר.
"תגידו, אפה העגל שלי, לא הספקתי כמעט לראות אותו ולקחתם אותו,
מה עשיתם לו? חיפשתי אותו בכל מקום, הוא היה כל כך יפה, הראשון
שהצלחתי ללדת חי, הייתי כל כך מטושטשת והוא היה כל כך קטן,
איפה הוא?".
פליקס ואליהו השתתקו, אך המבט בעינייה של סטייק הבהיר לשניהם
כי השתיקה אינה התשובה לשאלתה.
פליקס ענה לה שאכלו אותו שבועיים אחרי שהוא נולד כי הוא היה
מפגר וחוץ מזה לא מגדלים עגלים זכרים ברפת הזאת.
"אבל אם זה מנחם אותך" הוא אמר בקול רגיש לסטייק "הוא היה
טעים".
" אתה..." אמרה סטייק, הפעם בקול רועד אך קרימינלי שלא משאיר
ספקות לגבי טיב כוונותיו "חתיכת מפגר, איך אותך השאירו חי ואת
העגל שלי אכלו?".  
אליהו שחשב שהשאלה, שאלה טובה התעצבן בכל זאת, "לא מעניין אותי
מה את חושבת, את נחותה, אפילו המחשבות האלה הן לא שלך, הן
החרטות וריגשות האשם של השוחט, לפרה אין מחשבות כאלה כי היא
טיפשה ושום דבר לא מעניין אותה חוץ מהחרא שהיא מחרבנת, את רק
זיכרון וזה מה שתישארי והשיחה איתך רק עשתה לי חשק לסטייק של
אחת החברות שלך".
"נראה" אמרה סטייק ונעלמה.
פליקס פתח את עיניו, הוא ישב באותו המקום, אך לא היה בטוח אם
זאת לא אחת ההזיות שיש לו לפעמים מתערובת הכימיקלים שהוא אוהב
לעשן,  לידו ישב אליהו, רציני וזעוף כמו תמיד, לא הוא אפילו לא
ישאל אותו, רק עכשיו הוא הצליח להוריד את כולם ממנו בענייני
הסמים, רק סרט כזה חסר לו עכשיו.
אליהו הביט בפליקס, "מסטול כתמול שלשום", הוא הרהר, "אנחנו
יושבים פה... אבל לא זה לא קרה,  אני אשאל אותו והוא עוד יחשוב
שאני חבר שלו".
כאלה הן נקמותיהן של פרות טובות, מדירות מעינייך שינה לעולם,
בהרהורים על אמיתותן של פגישות.