זוהי מציאות של כאב. אכזבה. בגידה. דחייה.
כל דבר שנעשה פה, נשפט ע"י אחרים.
ע"י אנשים שלא ממש אכפת להם.
כל דבר שקורה בחיים, לא משנה ממש מה זה,
תמיד יראו אותו באור שלילי...
הרגש של החוסר אכפתיות של אנשים,
כאילו הם רוצים להראות את הרגשות שלהם.
אין להם דרך. הם לא יכולים להתמודד עם זה.
הם לא יכולים להראות מה יש להם בפנים.
הם פוחדים לדבר איתי...
הרצון שלי להתבטא, תמיד מסתיים בזה שאני נכווית,
נשרפת מאותה פעולה שרציתי לעשות.
גם אם הייתה לה כוונה טובה.
הוא יודע בדיוק איפה אני עומדת...
מרחפת בין האדמה לשמיים,
מפחדת לנחות, מפחדת להתרסק.
מפחדת להמריא יותר גבוה כדי לא להישרף.
אבל עדיין כואב להישאר באותה נקודה.
מפחדת לזוז
מרגישה כלואה בתוך שריון שבניתי במשך השנים,
ועכשיו הוא חוזר לרדוף אותי.
זאת אני.
מלאכית פצועה עם חרב ביד שמרחפת כמה מטרים מהאדמה,
מוכנה להילחם בכל מי שינסה להגיע אל העולם הפנימי שלי.
וברגע שמישהו מנסה.
כל מה שאפשר לראות בעיני הדמיון שלי ובצורת ההתנהגות
זה חומות שפורצות מתוך האדמה ומגינות עליי.
מעגל ראשוני של חומות שיוצר עוד ועוד מעגלים.
עד שאני מרגישה מוגנת ובטוחה מספיק.
אבל אז תמיד יש את המילה שמישהו יזרוק. ואני אתקוף אותו.
אבל תמיד אני אזכור שאני המלאכית הפצועה בשחור שלא תנוח
עד שהשד שרודף אותה ימות.
אני פה. מחכה לך. באפלה השקטה.
הערפל הקר שעוטף אותנו בחשכה.
עינייך שוקעות בשלי.
מבטך ריק וקר.
אתה מחבק אותי קרוב אליך.
חום גופך מרגיע את צעקות ליבי
דקה של שקט.
שנייה של רגיעה.
ואז, חזרה למלחמה,
הגיע הזמן לבנות עוד חומה
להגן על עוד נקודה רגישה
ללא שום אבחנה, מגדילה את הבועה.
סוגרת את עצמי.
מלאכית פגועה בתוך חומה גבוהה
עם חרב מגואלת בדם אויביה בידה.