תגמור כבר, יאללה, הגעת לישורת האחרונה תדמיין דברים, צורות,
איברים. את המורה שלך בבית הספר שתמיד רצית לזיין, האחות של
החבר הכי טוב שלך בביקיני. הגניחות שלה ברקע מפריעות לי
להתרכז, היא כל כך שבלונית אפילו שהיא נאנקת לי באוזן בתחינה.
אני שולח מבט אל עבר השעון שהמחוג יזוז עוד קצת לעבר הסביר.
פתאום אני מרגיש את זה בחלציים בוער, האגן שלי שנע לתוך הרחם
שלה בתקווה ראשונית לעבר. הזרם החם שלי וכור ההיתוך שלה, נקודת
אל-חזור ואני מתנפץ. נשען עליה עוד דקה או שתיים, יונק עוד כמה
טיפות חום מגופה הרוטט ומתגלגל על גבי. במקום כוכבים יש מאוורר
תקרה, רק שלא תתחיל לדבר, קצת שקט תעשייתי. היא תמיד ממלאת חלל
ריק במילים, היא לא מבינה שחלל הוא ריק מסיבה כלשהי.
"אז מה? היה לך טוב?" יורה שאלה לאוויר הדחוס, "בטח, כמו
תמיד", אני עונה. בלב, אני חושב שתכנס כבר למקלחת לנקות את
עצמה ותשאיר לי את המיטה פנויה. אני נצמד לקיר, לקרירות שלו,
לביטחון שיש לי באנך של המיטה איתו. להירדם אחרי משגל, זה סוג
של התחמקות. מחבק את השמיכה ומתהפך , שיטה שפיתחתי לגניבת
הכסות הלילית.
היא מריחה משהו באוויר, יש לה יכולת כזו. להריח משברים עוד
לפני שהם קורים, כמו כלב שמזהה את הפחד שאנו מזיעים החוצה. היא
קמה לישיבה וחופנת את שדיה דרך הסדין, מביטה בי דרך החושך
ורואה הכל, רנטגן רגשי. "על מה אתה חושב? אני שומעת את הגלגלים
שלך נעים בתוך הראש". המחשבות שלי רצות כמו אצנים למרחקים
קצרים, בכל הכוח ובכל המהירות. מה אומר לה? מאיפה אני בכלל
יכול להתחיל? אולי מהעובדה שאנחנו יוצאים כמעט חמש שנים ורמת
הריגוש שלי איתה, היא כמו לחצות את הכביש ביום כיפור. או אולי
מזה שהחברה הכי טובה שלה עושה לי עיניים כבר שנה. ומעמידה לי
את הזין כל פעם שאנחנו הולכים לים ביחד. או אולי מהעובדה המאוד
פשוטה שהשעונים הביולוגים שלנו לא מתואמים.היא רוצה להקים בית
משפחתי ואילו אני לא מוכן להתחייב לפצח גרעיני אבטיח עם החברה
מול משחק של מכבי.אנחנו כל כך שונים, איך את לא רואה את זה?
מרי פופינס למול פיטר פן.
אני פותח את פי לדבר ולא יוצא לי קול.למזלי האור עדיין כבוי
והיא לא רואה את אי-האונות שלי. לבסוף אני מפטיר: "כלום, אני
לא חושב על כלום". מהרהר בליבי אם נשמעתי אמין או שהתגלעו
סדקים מיקרוסקופיים בין ההברות. "טוב, אני נכנסת לשטוף את
עצמי. אתה מוזמן להצטרף אלי עוד מספר דקות".
איזו הקלה, מצמיד את אוזני למיטה להאזין לרעש הרכבת המתקרבת.
האור פורץ לחדר דרך סדק דלת השירותים. היא תמיד מותירה אותה
מעט פתוחה, לחלוק עימי עוד רגע אינטימי. עכשיו אני אומר לה,
אני אוזר אומץ. פוסע על צוק זוגיותו עד הקצה, לקפיצת ראש
מרהיבה לתוך ים העצמאות.גמרתי אומר שדי לי, אני הולך כעת ושהיא
תתמודד עם זה בדרכה שלה.
זרם המים פסק ואני שומע את פסיעותיה, מזהה את ליטופי המגבת על
גופה ואת קול נקבוביות עורה, שנפערות כמקורי גוזלים למגעה
הקרמי.
הדלת נפתחת והיא נעמדת בפתח, מגבת לשיערה והאור מאחוריה משתבר
על מתאר גופה המפואר. החזה הצעיר הזה שלשתי ומעכתי ונגסתי
אינספור פעמים ומעולם לא שינה צורה. ידיות המותניים שנאחזו
בידיי לילות שלמים ברעב תינוקי. את קולטת אותי מעריץ אותך
במבטי, החיוך מתפשט בעינייך. "אתה זוכר שאני אוהבת אותך,
נכון?" וכמו שיכור שחוזר כל ערב אל המסבאה, אני עונה: "גם אני
אוהב אותך, נסיכה שלי".
מיסטר ג'קל וד"ר הייד מתגוששים כל ערב כדי למצוא תשובה. ואני,
מה אני? רק צופה בקרב מכור. את כמו זריקת הרדמה שהשפעתה לאט
לאט מטשטשת, אני אתעורר מהנוחות שלך ואצא לחופשי.