[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"אני אוהבת אותך" אמרתי, כשאני מלטפת את ידו. רוח קרה של חורף
נשבה, וגם המעיל השחור לא חימם אותי, רק המגע של הידיים שלו.
הוא היה כל-כך קרוב לרגע, יכולתי להרגיש אותו, לגעת בו, והקרבה
הזאת הייתה כמו אור קטן בערפל. הוא חייך באותו חיוך מוזר,
כאילו מרוצה, אבל מוזר מאוד, כאילו מה שאמרתי לו כרגע זה לא
דבר טוב, ובטח לא דבר חד-משמעי.

רציתי לשאול אותו למה הוא לא עונה לי, למה הוא לא מגיב על מה
שאמרתי, אבל לא שאלתי. פחדתי שכל שאלה קטנה שלי תגרום לו ללכת.
הרגע הזה שבו היינו ביחד היה כל-כך לא יציב, בכל רגע הוא היה
מסוגל להגיד לי ביי וללכת. רציתי שהוא יישאר. שנינו עמדנו,
רציתי שהוא יישב. התיישבתי על המדרגות של הבניין, ומשכתי את
ידו. הוא התיישב לידי, קצת לחוץ, אבל התיישב.

שמתי את ידיי על הלחיים שלו. הוא לא התגלח. היו לו זיפים
שחורים על הלחיים. ככה זה איתו, יום אחד לא מתגלח ונראה כאילו
הוא לא התגלח שבוע. הוא כבר גבר, הוא גדל, והוא כבר לא אותו
ילד צעיר שהכרתי. הוא הפך להיות גבר לכל דבר. גם המבט שלו
השתנה. היה במבט שלו מן עצב מוזר כזה, לא ברור ממה, עצב עמוק,
כל-כך עמוק שקשה לקלוט אותו ולהבין למה זה. טוב, הוא חי את
החיים שלו, ככה הוא תמיד היה. אבל כשהוא היה ילד, היה לו מבט
אחר. הוא נראה אז כזה חסר דאגות, קליל, מצחיק. אלוהים, כמה
סבלתי בגלל הבנאדם הזה.

ועכשיו הוא פה, איתי. עכשיו אנחנו יושבים, ויש לנו את כל הזמן
שבעולם. רק שלא יקום ולא יילך לשום מקום. רק שלא יזוז מפה.

הסתכלתי בעיניים שלו, כמו פעם. הפנים שלו היו כל-כך קרובות,
אבל לא רציתי לנשק אותו. אותו פחד שרדף אחרי מאז האכזבה ההיא,
החזיק אותי קצר מאוד. הנשיקות של הבנאדם הזה הן לא חד-משמעיות.
הוא רק נראה כל-כך מתוק ומפתה. הוא מפחיד, ממש מפחיד. כמה רעל
טמון בין השפתיים האלה, שפתיים שדורשות נשיקה. כל הסבל שלי, כל
הכאב שלי, הכל נמצא כאן. זה הוא.

הוא התקרב אליי עם השפתיים והדביק לי נשיקה קצרה ויבשה, בדיוק
כמו שהייתה הנשיקה הראשונה של שנינו. חשבתי שזה עד כאן, אבל
הוא לא עצר והמשיך לנשק אותי. הרגשתי שוב את אותו החום שהוא
מפיץ, הרגשתי שוב את התשוקה הזאת, את השפתיים שלו, את לשונו
נוגעת בלשון שלי. הוא תפס אותי וקירב אותו אליו. חשבתי שהנשיקה
הזאת היא אינסופית. הקסם שיש לבנאדם הזה זה דבר נוראי. אני
כל-כך אוהבת אותו, אלוהים, כל-כך אוהבת. ככה אהבתי אותו
כשהיינו ילדים בני שש-עשרה. ככה אני אוהבת אותו גם עכשיו,
כשאנחנו בני עשרים ושתיים. למרות שהיה חורף, ושנינו ישבנו עם
מעילים, הרגשתי את החיבוק הזה שלו, את הידיים שלו על המותניים
שלי. אלוהים, מה הבנאדם הזה עושה לי.

הוא חיבק אותי עוד יותר חזק. ניתקנו את השפתיים ושמתי את הראש
על הכתף שלו. הוא קירב אותי אליו, התחממתי בזרועותיו, הכל
בשקט, בשתיקה, בלי להגיד את המילים המיותרות שרק מרחיקות
אותנו. ככה, עם חיבוק, הכל הרבה יותר מובן.

"מה ככה?" שאל פתאום. היה מוזר לשמוע את השאלה הרגילה הזאת
שלו, שהוא תמיד היה שואל, בקול כל-כך עבה וגברי, עוד יותר עבה
מהקול שתמיד היה לו. רק חסר שיתחיל עכשיו לשיר דכאון... הכל
חוזר, כל הזכרונות של פעם.

"בסדר..." לחשתי.

"טוב לך?" שאל. איזו שאלה מוזרה. מצד אחד טוב לי, כי הוא לידי,
אבל מצד שני... הלב שלי שבור, הכאב משתלט עליי, הדמעות תקועות
בגרון. יחד עם האושר החסר גבולות הזה של לראות אותו חזר כאב
עצום, כאב שהוא תמיד ידע לגרום לי, עוד כשלא אהבתי אותו בצורה
הזאת.

"כן" אמרתי, חייכתי והסתכלתי שוב בעיניו הכהות.

"באמת?" עוד שאלה שתמיד אהבתי אצלו. חיים שלי, תראה מה אתה
עושה לי.

"כן" חזרתי, ועברתי עם היד בעדינות על הפנים שלו.

התחיל לרדת גשם. כאילו בהסכמה הדדית, לא זזנו מהמקום. נשארנו
לשבת על המדרגות. הגשם ירד עלינו, ולא היה אכפת לי שאולי נמרח
לי האיפור, ולו כבר לא היו את הקוצים האלה, שאהבתי לגעת בהם.
סתם שיער רגיל, שחור, שחור כל-כך, נעים למגע, ועכשיו רטוב
מהגשם. פנים שחומות, לחיים שפעם היו מלאות, ועכשיו הן כאילו
נכנסו פנימה. הוא יותר רזה עכשיו. אבל משהו נעלם ממנו. אותה
תמימות, משהו ילדותי כזה, איזשהו בלבול שהיה לו פעם, כבר לא
קיים. יש בו הרבה שקט, ומשהו מאוד מפחיד. כאילו שלא משנה לו מה
יהיה איתו, כאילו שהרגשות כבר לא חשובים לו, כאילו שעכשיו יש
לו משהו אחר בחיים, משהו שהוא אפילו לא מנסה להתנגד לו.
אלוהים, אני כל-כך פוחדת ממנו. הוא כבר פגע בי פעם, ואין ספק
שאני עוד אזיל דמעות בגללו. הגשם התחזק, ירדנו מהמדרגות
והתחלנו ללכת, מחובקים.

"מה יהיה?" שאלתי. "מה יהיה איתנו?" שאלתי את זה גם אז, התשובה
שהגיעה הרגיעה אותי אבל זה היה שקר. מה הוא יגיד עכשיו?

"אני לא יודע" אמר. "יהיה טוב."

"אבל אני ואתה נהיה ביחד?" נסחפתי. למה אני אף פעם לא שומרת על
הפה שלי ואומרת דברים מיותרים.

"שמעי..." אמר.

"מה?"

הוא שתק. למה... למה הוא שותק? אני שונאת שתיקה. אני שונאת
אנשים ששותקים במקום להגיד מה שיש להם. אבל הוא כזה לפעמים...
בנאדם כל-כך מסובך, אלוהים, כל-כך לא מובן, כל-כך קשה. למה
התאהבתי בו? הקסם שלו משפיע עליי, הוא מחזיק אותי קצר, מהפנט
אותי, ובגדול תמיד עושה איתי מה שהוא רוצה, משיג ממני כל מה
שהוא רוצה, מצליח להשתלט על הלב שלי ולשבור אותו כל פעם מחדש.


"למה הגורל כזהה, הוא פוגע בטובים..." התחיל לזמזם פתאום.
ידעתי. לפעמים בא לי פשוט להביא לו מכות, כדי שישתוק אחת
ולתמיד. כמה אפשר לגרום לי לסבול, למה הוא כזה מניאק?

שתקנו. רק השתיקה מחברת בינינו, רק כשאנחנו שותקים יש לנו שפה
משותפת. כשאני מתחילה לדבר, לשפוך את הלב, מנסה לדבר איתו על
רגשות שלי כלפיו, הוא מיד נלחץ ועלול לברוח. ואני לא רוצה
להבריח אותו שוב. הוא לא אוהב אותי, אני יודעת שהוא לא אוהב
אותי. אין מה לעשות. הוא אף פעם לא היה זה שאוהב.

"את יודעת" אמר. "אני מרגיש שאני מה זה אוהב אותך."

הדיבור הזה שלו. ככה הוא תמיד דיבר.

"חיים שלי" דרך אגב הוא הדביק אותי במילים האלה בזמנו. "אני
תמיד אהבתי אותך. אין לך מושג כמה זה כאב לי, אתה יודע איך
סבלתי כשחשבתי שאיבדתי אותך, הדבר שאני הכי אהבתי בעולם..."

"תפסיקי" ביקש.

המשכנו ללכת ברחובות של אור יהודה. כמה זכרונות יש לי מהמקום
הזה. יש משהו קסום ומפחיד במקום הזה. אולי בגללו. בגלל שהוא
תמיד היה כאן, בגלל שיש את הריח שלו בכל מקום, בגלל שכל אחד
כאן מכיר אותו, בגלל שכאן הוא גדל, בגלל שכאן הוא גר כבר המון
המון שנים. כל בית, כל אבן, כל עץ, כל דבר קטן במקום הארור הזה
מזכיר לי אותו, ואת הערב ההוא שבילינו כאן, אני והוא, לפני שש
שנים. הוא כל-כך פגע בי, הוא שבר לי הלב. ואני עדיין אוהבת
אותו.

נעמדנו בצד, התחבקנו, הסתכלתי על הפנים היפות שלו ולא רציתי
שהרגע הזה ייגמר. כל-כך אהבתי את הבנאדם הזה, תמיד. תמיד.

"תראי" אמר. "אנחנו לא חיים בסרט. אנחנו חיים במציאות. אין מה
לעשות. החיים קשים, אני יודע. אבל יהיה טוב, תאמיני לי. "

"למה אתה אומר את זה עכשיו?" זזתי קצת אחורה. כשהוא אומר את
המילים האלה, החיבוק שלו מפחיד. אני כל-כך פוחדת להיפגע שוב.

"תראי. חיים זה לא חלום, חיים זה מציאות."

"מה אתה מנסה להגיד לי?" אמר.

הוא שתק, וחיבק אותי. החיבוק הזה אמור להרגיע?

"בואי" אמר, ולקח את היד שלי. "נלך למקום אחר."

הלכנו ברחוב, לא ידעתי לאן, לא ידעתי למה, לא ידעתי אם כדאי.
הוא כל הזמן חיבק אותי, החזיק אותי קרוב מאוד אליו, אבל במקום
להרגיש בטוחה בזרועותיו הרגשתי פחד. ידעתי שהגורל לא ירחם
עליי, שהוא הולך לפגוע בי שוב, כמו תמיד, ובכל זאת המשכתי ללכת
איתו.

הסתכלתי עליו בלי הפסקה. הוא נשאר אותו אחד, ללא ספק. למה הוא
נפל על הראש שלי? למה באותו יום שנפרדנו לכמה ימים אני והחבר
הראשון שלי הייתי חייבת להיכנס לצ'ט ולהכיר את הבנאדם הזה? למה
הוא היה חייב להשאיר לי את מספר פלאפון שלו שאני זוכרת עד
עכשיו? למה לעזאזל אני והחבר ההוא שהיה לי היינו חייבים
להיפרד? למה הייתי חייבת לבוא לאותה מסיבת יום הולדת שלו? למה
הוא היה צריך לפגוע בי כל-כך? למה הוא שיקר לי?

למה מעולם לא שכחתי אותו? למה גם אחרי שדיברנו על זה והוא סילק
אותי סופית מחייו, פעם בשבוע, כל מוצאי שבת, הזמן כאילו חזר
אחורה ואני שוב נזכרתי בו, שמעתי דכאון וחשבתי עליו מחדש? למה
הזיכרון שלו היה חייב לרדוף אותי במשך חודשים, ולמה גם עכשיו,
אחרי שסיימתי בית ספר, השתחררתי מהצבא, כשהכל בחיים שלי כבר
מסודר, הייתי צריכה לחזור אחורה, לנעורים שנשארו רחוק, לחטט
בעבר ולהיתקל בזיכרון הזה שמעולם לא נשכח, להבין שהוא בעצם
עדיין קיים, להרים טלפון, להתקשר למספר הזה שוב, ולשמוע על הקו
את אותו קול? כמובן שעכשיו הקטע הכואב נשכח, הוא כבר לא חשב
שאני לא בשבילו, ההתנשאות הזאת שלו נעלמה, והוא כנראה כבר
הספיק לעבור מספיק בחיים, כדי להבין כמה אהבה יכולה לכאוב.

ועכשיו, כמו לפני שש שנים, אני הולכת איתו ברחוב, אנחנו
מחובקים, ואני לא יודעת מה עומד מאחורי החיבוק הזה.

התקרבנו לאזור של הוילות. הלכנו בין הבית, הסתכלתי בצדדים ולא
הבנתי, מה אני בעצם עושה פה. המקום היה כל-כך מוכר, והזכרונות
היפים והכואבים חזרו אחד אחרי השני. הכל היה כאן. למה לא
המשכתי קדימה, למה למרות כל מה שהשגתי בחיים בלעדיו, למרות
שהצלחתי בהרבה דברים, והיו לי הזדמנויות לקשרים טובים וניצלתי
את ההזדמנויות האלה, מעולם לא שכחתי את הבנאדם הזה שרק פגע
בי?

ניגשנו לבית שלו. לא הבנתי למה, אבל הלכתי אחריו. הוא הוציא את
המפתח מהכיס של המעיל ופתח את הדלת.

"בואי" אמר.

בבית לא היה אף אחד. בעצם אף פעם לא הייתי בבית שלו. הסלון היה
קצת מבוגלן.

"ההורים שלי ואחותי בחו''ל" אמר. לא שאלתי על שני האחים האחרים
שלו. ידעתי שהם מזמן התחתנו. זה לא היה יכול להיות אחרת. כל-כך
פחדתי להיות כאן.

עמדתי והסתכלתי מסביב, והייתה לי הרגשה שגם כאן הכל מוכר לי.

"רוצה להוריד את המעיל?"

"טוב" הורדתי את המעיל וזרקתי אותו על הספה.

"בואי, נשתה משהו" הוא עשה לי סימן עם היד שאני אבוא אחריו.
הוא ניגש לארון קטן במטבח והוציא משם בקבוק של יין. אני
בעיקרון לא שתיתי אלכוהול, חוץ מאותם רגעים שהייתי כל-כך
מיואשת בגללו, שרציתי לפגוע בעצמי, אז הייתי מוציאה בקבוק עם
איזה משקה חריף מאוד שהיה לנו במטבח ואף אחד לא נגע בו, והייתי
מוזגת לעצמי כוסית אחרי כוסית. אחרי זה הרגשתי מאוד מרוצה.

אבל עכשיו לא היה אכפת לי. הוא הוציא שתי כוסיות ומזג את היין.
לקחתי את הכוסית בידיים רועדות ורוקנתי אותה. היין היה קצת
מריר, אבל זה ממש לא הזיז לי באותו רגע. הוא הסתכל עליי במבט
קצת מופתע, ושתה גם הוא את היין שלו. הרגשתי שקצת פחות קר לי.
הוא לקח את הבקבוק ואת הכוסיות והלך לסלון. אני הלכתי אחריו.
הוא התיישב על הספה. הכיסוי הצבעוני שלה היה מקומט, אז סידרתי
אותו קצת, והתיישבתי.

"למה את יושבת רחוק?" שאל.

התקרבתי אליו, והתיישבתי ממש לידו. הוא חיבק אותי והצמיד אותי
אליו. ידיו ליטפו את הגב שלי. היה לי כל-כך נעים איתו. הוא
התקרב אליי עם השפתיים, ונישק אותי בפה. חיבקתי אותו עם שתי
הידיים והמשכתי את הנשיקה. נישקתי אותו פתאום בלהט. הוא המשיך
ללטף את הגוף שלי, והרגשתי שהידיים שלו כבר מתחת לחולצה
ונוגעות ישירות בעור שלי. גם זה היה מוכר לי, אבל הפעם הוא לא
שאל את השאלה המצחיקה ההיא "לא מפריע לך נכון?". הוא המשיך,
ואני רק חייכתי וליטפתי את הגב שלו. כן, זה הוא. אני מרגישה
אותו. הוא לא לגמרי שלי, הוא אף פעם לא היה שלי, גם עכשיו הוא
לא, אבל אני לידו, וזה מספיק לי.

הוא הוריד אותי בעדינות על הספה, והמשיך לגעת בי. בשלב הזה
הייתי מבולבלת לגמרי, אבל בכל זאת הנחתי לו לגעת בי כמה שהוא
רוצה, וגם אני ליטפתי אותו, הרחתי את עורו הנעים, שיש לו ריח
טוב גם בלי בושם. בלי לחשוב פעמיים פתחתי את הכפתורים של
החולצה שלו, והורדתי אותה ממנו. הוא נצמד עליי עם הגוף שלו,
ואני נישקתי את הצוואר שלו. הרגשתי שגם הוא מוריד ממני את
החולצה, וזזתי כדי לאפשר לו את זה. הידיים שלו היו כל-כך חמות,
והוא הזיע קצת. הרגשתי את הנשיקות שלו על כל הגוף, ונסחפתי
בתוך זה. ניסיתי לגעת בו כמה שיותר, להרגיש אותו כמה שיותר,
כדי לא לפספס כלום, כדי להרגיש אותו איתי כמה שיותר קרוב.
נישקתי אותו, הוא נישק אותי, ולאט-לאט ראיתי ששנינו ערומים
לגמרי, והמתח גבר. ידעתי מה הולך לקרות עוד מעט, ורעדתי.

"יש לך...?" ניסיתי לשאול.

"לא, אבל לא נורא" אמר.

"אולי נקנה?"

"עזבי"

"עכשיו כבר מוצאי שבת, החנויות פתוחות"

"נו באמת..." הוא סתם לי את הפה עם נשיקה. עטפתי אותו בשתי
ידיי וחיבקתי אותו.

"חיים שלי" אמרתי. "אני אוהבת אותך"

"גם אני אותך" הוא חייך אליי, קרץ לי ונצמד אליי שוב. אחרי כמה
דקות כבר היינו בתוך זה, הרגשתי את המגע החם שלו, את התשוקה
שמשגעת את שנינו, את הרגע הכי מאושר בחיים שלי. באותו רגע לא
חשבתי על כלום, רק רציתי להרגיש אותו ושזה לא ייגמר. זה היה
טרוף מוחלט. הרגשתי אותו, אהבתי אותו, רציתי להיות איתו,
נישקתי את שפתיו, הידיים שלו עברו על הגוף שלי, הוא המשיך
והמשיך, ואני רק הסתכלתי עליו, והיה לי כל-כך טוב איתו.

הגשם התחזק, בחוץ היו רעמים וברקים, החושך כיסה את הכל, וכאן,
בחדר, היה אור שהשתקף בבקבוק של יין על השולחן, היה חם, והייתי
כאן, איתו. הרעמים האלה הפחידו אותי, והבעת הפנים הזאת שלו
הפחידה אותי עוד יותר. איזה חיוך, אלוהים. למה הוא מחייך ככה?

הוא נאנח, עצר, ונשכב לידי. הוא נישק אותי בשפתיים, נשיקה חמה
וארוכה. חייכתי ושמתי את הראש על החזה שלו. הוא משך את הכיסוי
של הספה עלינו, כדי שלא יהיה לנו קר. הוא חיבק אותי ונשאר ככה.


נרדמתי קצת, הייתי ככה, חצי ישנה, וחשבתי על הדברים. חשבתי על
מה שקרה בינו לבינו כרגע, על המשמעות של זה, והפחד שרדף אחריי
מהרגע הראשון שבו פגשתי אותו שוב, אותו פחד שליווה את כל
הרגעים שעברנו ביחד היום חדר לי עמוק לתוך הלב, הצטבר לי בגב,
ויצר תחושה של קרירות.

פקחתי לרגע את העיניים וראיתי שהוא מוזג לעצמו עוד כוסית של
יין.

"רוצה גם?" שאל.

הנהנתי בראשי והוא מזג גם לי. לקחתי את הכוסית ושתיתי את היין
במהירות. נתתי לו בחזרה את הכוסית, הוא מזג לי עוד, וגם לעצמו.
לא יודעת כמה כוסיות שתינו ככה, הבקבוק נשאר כמעט ריק. שתינו
כוסית אחרי כוסית, וזה הרגיע קצת את הפחד שלי. כבר לא היה לי
קר ולא פחדתי. לא נראה לי שבכלל הרגשתי משהו, חוץ מהחשק להתנתק
בכל העולם ולהישאר ככה, לא להרגיש, לא לחשוב.

הוא שכב על הספה, וידיו עוד ליטפו את הגב שלי.

ככה נרדמנו, שיכורים לגמרי. זה היה הלילה הקצר ביותר בחיים
שלי. ככה היה נדמה, מהר מאוד אחרי שנרדמתי פקחתי את עיניי.
בחוץ היה אפור, הכל היה רטוב מהגשם הסוער של אתמול, והבית נראה
כל-כך מדכא. הארונות בסגנון המיוחד, הכיסוי הצבעוני שהיה זרוק
על גבו של אהובי, הכל נראה כל-כך מפחיד. הלילה נגמר, הגיע יום
חדש. לא רציתי להעיר אותו, כי פחדתי ממה שיבוא אחר-כך. כאב לי
הראש, הסתכלתי על השולחן וראיתי בקבוק יין ריק ושתי כוסיות,
והבנתי ששתינו המון.

פחדתי להסתכל עליו. פחדתי לראות את הפנים שלו. פחדתי לראות
הבעות חדשות, משהו יותר מפחיד מהבעות של אתמול בערב. לא רציתי
לראות הבעת פנים שתהרוג אותי מפחד.

קמתי, והתחלתי להתלבש. רק אחרי שלבשתי הכל, הרגשתי בטוחה יותר.
אבל יחד עם הבגדים חזר אותו ייאוש, אותו פחד, אותה הרגשה איומה
של דיכאון, אותה הרגשה של אובדן.

רציתי ללכת. רציתי לברוח מהמקום הזה, מהבנאדם הזה. לקחתי את
המעיל. הוא עדיין ישן. התכופפתי, ונישקתי אותו בעדינות על
הלחי.

הוא זז, חייך ופקח את העיניים.

"מה קרה?" שאל בקול רדום.

"כבר בוקר" אמרתי.

"לאן את הולכת?" הוא התיישב על המיטה.

"הביתה" אמרתי. "לאן אני אלך?"

"למה את הולכת?" שאל, והתחיל לחפש את הבגדים שלו שהיו מפוזרים
על המיטה ועל הרצפה.

"מה?" הופתעתי מהשאלה.

"בואי נשתה קפה, אני מסטול לגמרי" הוא מתח את הידיים, הסתכל בי
במבוכה וחייך.

"השתכרנו אתמול"

"אני יודע" אמר. "אני זוכר."

לפחות זה טוב, שהוא זוכר מה שקרה.

נתתי לו את המכנס שלו שהיה זרוק על השולחן.

"הכל טוב?" שאל. עוד פעם השאלה הזאת. מה הכל טוב? הוא לא רואה
באיזה מצב אני? הוא לא מבין כמה אני אוהבת אותו, כמה אני רוצה
אותו לצדי? ואני לעומת זאת מבינה טוב מאוד את המצב. המצב קשה.
למי יש כוח להילחם על הסיפור הזה? מה יש פה להילחם? זאת אומרת,
אני יכולה. אני אוהבת אותו מספיק בשביל להילחם. אבל די, כמה
כבר אפשר?

האשליות שהיו לי בגיל שש עשרה נעלמו כבר מזמן. הילדה החולמנית
שבי כבר לא קיימת. אני כבר מספיק גדולה כדי לא לחיות בסרט. אבל
עדיין, אולי יש טיפה של תקווה שהוא אוהב אותי?

ישבנו ליד השולחן ושתינו קפה. זה באמת עזר. הוא התעורר לגמרי,
ונראה מאוד רענן.

"אני אוהב אותך" אמר פתאום.

"גם אני אוהבת אותך, נשמה" חייכתי. הרגשתי שלווה של רגע אחד,
שלווה שאין כמוה. שקט נפשי שכל-כך התגעגעתי אליו.

"אני אתקשר אליך" אמר.

"אוקיי"

"נהיה בקשר, טוב כפרה?" הוא סיים לשתות את הקפה וקם.

"טוב חיים שלי" עברתי עם היד על הפנים שלו. "אני צריכה לזוז."

לבשתי את המעיל. חיבקתי אותו, לקחתי את היד שלו, והסתכלתי לו
בעיניים. הוא קרץ לי. שוב הכל בדיוק כמו אז. המצב הזה היה
כל-כך דומה למה שקרה לפני שש שנים. המחשבה הזאת חדרה למוחי,
ולא רציתי להמשיך אותה כי ידעתי איזה דברים איומים עומדים
מאחורי זה, אז עצרתי את זה. טוב, הפרידה מזכירה את הפרידה
ההיא. זה הכל. לא יותר מזה. לעזאזל, לא יותר מזה! נקודה! די
כבר לחשוב. זה לא בריא לחשוב.

יצאתי מהבית, סגרתי את הדלת. הלכתי ברחובות של אור יהודה.
ראיתי אנשים בדרך לעבודה, ילדים עם תיקים בדרך לבית-ספר. לכולם
יש את המסלול שלהם בחיים, את הדרך שלהם בעולם, ולי אין כלום.
אני אבודה. לי יש רק דבר אחד בחיים. אהבה ענקית, אמיתית, שגברה
על השקר, על הכאב, המרחק והסבל האינסופי, על שנים שעברו. רק
אהבה. זה הגורל שלי.

עצרתי את המונית הראשונה שראיתי. נתתי לנהג ישר את הכסף כדי לא
להתעסק עם זה יותר, התיישבתי במושב האחורי, ועצמתי את העיניים.
לא רציתי לראות את היום החדש הזה. הכל היה יותר מדי לא ברור,
הכל כאב, הכל היה מפחיד.

חזרתי הביתה. המשכתי בחיי הרגילים, כאילו כלום. עשיתי את כל
הדברים הקטנים שעשיתי תמיד. בבוקר עבדתי, בערב הייתי בבית,
וכמעט לא חשבתי עליו. ציפיתי שהוא יתקשר אליי, והייתי בטוחה
שזה יקרה.

עברו ארבעה ימים. בוקר אחד הוא התקשר.

"תראי, יש לי משהו להגיד לך."

"מה קרה?"

"אני לא יודע איך להגיד לך את זה."

"תגיד כבר" קמתי מהכיסא, ידיי רעדו.

"נו, זה קשה לי."

"תגיד כבר מה שזה לא יהיה" קולי רעד, הרגשתי צמרמורת בכל הגוף.


"מה, את בוכה?"

"תגיד כבר" דמעות התחילו לזלוג מעיניי.

"טוב, תירגעי" אמר. "הכל בסדר. מה ככה?"

"הכל טוב, מה אתך?"

"ברוך השם" אמר. "מתי את באה לאור יהודה?"

"אולי השבוע."

"טוב" אמר. "אז נשמה, אני צריך לזוז, אני אדבר אתך."

"אוקיי."

"ביי."

ההרגשה הכבדה חזרה אליי. כבר ידעתי שהוא הולך לאכזב אותי שוב.
המצב זהה למצב של אז. הוא לא באמת אוהב אותי. הוא אף פעם לא
אהב אותי באמת. מהרגע שנפגשנו, אני אהבתי אותו והוא לא. ככה זה
היה כל החיים, וככה זה יהיה גם עכשיו. אין סיבה שזה ישתנה. הוא
לא אהב אותי אז, והוא לא אוהב אותי גם עכשיו.

עברו עוד יומיים. זה היה ערב שישי רגיל. ישבתי בבית, נחתי
ושמעתי מוזיקה. חשבתי שהוא לא יתקשר, אבל עמוק בלב חיכיתי
לצלצול. בשעה עשר בערך נמאס לי. סגרתי את המוזיקה במחשב, נשמתי
עמוק, התיישבתי על הכיסא ליד הטלפון, הרמתי את השפופרת וחייגתי
את המספר המוכר עד מוות.

שמעתי צלצול, ועוד צלצול. פתאום הוא ניתק.

הייתי כל-כך רגילה לניתוק הזה, עוד מהימים ההם, לפני שש שנים,
שלא התעצבנתי אפילו. חוץ מזה שזה כמעט אף פעם לא אומר שהוא לא
רוצה לדבר. בדרך כלל זה אומר שהוא לא יכול. איזה בנאדם,
אלוהים. כמה אני עוד אבכה בגללו?

אז נכון, לשכוח אותו או לא זאת הבחירה שלי. אם אני לא אעשה
מאמץ לשכוח אותו, אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. מה שנכון,
נכון. אבל מה עשיתי שש שנים? חייתי את החיים שלי. בלעדיו.
שמעתי ממנו אולי פעם בשבוע, פעם בשבועיים, ואחר-כך כבר לא.
למדתי, יצאתי לבלולת, הכרתי אנשים חדשים, פיתחתי רגשות אחרים,
אפילו עברתי אכזבות אחרות, חוויותי חוויות מכל סוג, אין דבר
שלא עבר עליי בשנים האלה. ובכל זאת, למרות שהיו לי את החיים
שלי, מעולם לא הצלחתי להיפטר מהמסמר הזה שהיה תקוע לי בלב. הוא
לא היה האכזבה הראשונה שלי, גם לא האכזבה האחרונה, אבל את הכל
שכחתי, על הכל הצלחתי להתגבר, והוא נשאר. רק לו לא סלחתי על מה
שהוא עשה. רק את המכה שהוא נתן לי לא שכחתי. כל השאר נסלח
ונשכח מזמן, או שלא מזמן. אבל מה שהוא עשה נשאר.

חייגתי שוב את המספר.

צלצול. עוד צלצול.

"הלו?" שמעתי את הקול העבה שלו בצד השני של הקו.

"היי, זאת אני."

"מה המצב?"

"הכל טוב. אולי תסביר לי מה רצית להגיד לי אז?"

"תראי..." הוא נשמע בדיוק כמו אז. כבר ציפיתי לשמוע בדיוק את
אותם המילים.

"מה? הכל היה סתם? שיקרת לי? מה?" וואי, אני תוקפת אותו. דבר
כזה עוד לא עשיתי.

"לא" אמר. "שום דבר לא היה סתם, ולא שיקרתי לך. אבל תראי,
אני..."

"מה אתה?" התחלתי לרתוח. כמה הוא יכול לפגוע בי עוד?

"חכי, אל תתעצבני" אמר. "תני לי לדבר אתך בצורה פתוחה."

הנה, עוד פעם הוא אומר את זה.

"דבר" נאנחתי.

"אני באמת אוהב אותך." אמר. "אל תשכחי את זה."

חלק מהמטען הכבד שהיה לי על הלב ירד. עכשיו הוא לא היה אומר את
זה סתם. לרגע התעוררה לי תקווה בלב. אולי בכל זאת אני והוא
נוכל להיות מאושרים ביחד?

"גם אני אוהבת אותך נשמה" אמרתי.

"אבל תראי... הבעיה היא שאני מתחתן" אמר פתאום. הוא אמר את
המילים האלה, שאי אפשר לעכל בצורה כל-כך פשוטה ורגועה שלא
הבנתי את המשמעות שלהם. זה נשמע כמו עוד אחת מהשטויות שלו, עוד
הערה קטנה שהוא זרק לאוויר.

החושך התחיל לחדור למוח שלי. חושך מוחלט, אובדן חושים, חוסר
תקווה, הרגשה שאין בה מקום לכאב ולדמעות. לא עוד דמעות, אפילו
לא דמעה אחת.

"אתה מה?"

"מה ששמעת. אני מתחתן מחר" הוא אמר בקול טיפה יותר תוקפני.

"עם מי?" שאלתי כאילו מתוך סקרנות. החושך כבר היה בפנים, בתוך
הראש שלי. אבל עדיין הייתי צריכה קצת אור, קצת הגיון, כדי
להבין את העניין יותר טוב.

"עם אחת מהשכונה שלי, לא נראה לי שאת מכירה." אמר. "היא אחות
של בעלה של אחותי. החליטו על זה עוד לפני כמה חודשים. עכשיו
ההורים שלי חזרו מחו''ל, והכל מוכן לחתונה."

"ממתי אתה מכיר אותה? למה פתאום החלטת להתחתן איתה?" הייתי
חייבת להבהיר הכל, אולי כדי לעכב את ההשתלטות המוחלטת של החושך
המפחיד הזה על המוח שלי.

"ראיתי אותה כמה פעמים" אמר.

"אבל...אמרת עכשיו שאתה אוהב אותי. אז למה אתה מתחתן איתה?"

"אני כבר בן עשרים ושתיים, מבינה? בכל מקרה הגיע הזמן להתחתן,
להקים משפחה. הכי טוב לעשות את זה איתה. היא בחורה טובה, כמו
שצריך. היא גם יפה..."

"די..." הכל התבהר לי בראש. סיפור מוכר. סיפור ישן ועצוב. הכל
ברור. אין צורך שהוא יתחיל להסביר לי עכשיו איך זה הולך, איך
ההורים שלו ארגנו את השידוך הזה, ומה המקום שלי בכל הסיפור.

אבל עדיין, ניסיתי לעצור את ההרגשה הזאת של חושך.

"אני אבוא היום, טוב? אני רוצה לראות אותך."

"לא, לא רוצה" אמר. "אל תבואי."

"למה?!"

"ככה. לא צריך לבוא. תמשיכי בחיים שלך, ובאמת שתצליחי בהכל."

הוא ניתק את הטלפון, ואני נשארתי ככה. לא רציתי לחשוב על כלום.
החושך התחיל להשתלט לגמרי על המוח שלי.

הגיע הזמן שלו להתחתן, וזה מה שהוא עושה. לא איתי, כי אני
לא... די! לא רוצה לחשוב. לא רוצה לחשוב על זה. הייתי צריכה
לדעת את זה מראש. וידעתי. כל הזמן ידעתי. זה סוג של ידע כללי,
מידע שבמקרה היה לי בראש כבר בגיל צעיר, עוד לפני שהכרתי את
הבנאדם הספציפי הזה. סיפור שחוזר על עצמו. אני ידעתי שזה מה
שהוא, שזה מה שמצפה לי, ובכל זאת המשכתי לאהוב אותו כל השנים.


השאלות מהסוג של "למה הוא לא מתנגד?" "למה הוא לא נלחם?" "למה
הוא לא מתעמט עם ההורים שלו למעני?" היו מיותרות. הזהירו אותי,
הסבירו לי, נתנו לי מיליון דוגמאות, ואני המשכתי לאהוב את
הבנאדם הזה. אהבה אבודה מראש. מהרגע שהוא אמר לי את הפרטים שלו
הייתי צריכה לוותר. ומעולם לא ויתרתי. עכשיו כבר אין מה לעשות.
בעצם אף פעם לא היה מה לעשות. זה גורל שנכתב עוד לפני שנולדנו.
זה דבר שהיה ברור מהתחלה. לא, הוא לא יילחם ולא יתנגד. הם אף
פעם לא עושים את זה...אף פעם. אין מצב. כל הדברים שהייתי אומרת
פעם, "לא כולם אותו דבר", "כל אחד הוא קודם כל בנאדם", "הוא לא
חייב להיות כמו כולם", הכל טעות. טעיתי. יש דברים שלא משתנים.


זהו. המחשבות האלה הביאו את החושך המוחלט על המוח שלי. כבר לא
הרגשתי כלום. לא היו לי זכרונות, מחשבות, רגשות. הכל הלך
לאיבוד, הכל טבע בתוך החושך המולחט הזה. הרגשתי איך לאט-לאט
המחשבות שלי נמחקות, וכבר לא ניסיתי לתפוס את הנקודות האחרונות
שנשארו, כבר לא ניסיתי לחפש בחושך הזה טיפה של הגיון, כדי לצאת
ממנו, לחפש את האור, לצאת החוצה, שוב להרגיש ולחשוב. הכל נעלם,
הכל נהיה מטושטש. החושך השתלט עליי סופית. ישבתי על הכיסא,
וחייכתי. הסתכלתי על הקיר, וחייכתי. אין יותר סבל. מה זה סבל
בכלל? הכל פשוט ומובן כל-כך.

הלכתי בצעדים קלים לחדר שלי. בתנועה קלה הורדתי את הפוסטר
מהקיר, והתחלתי לסובב את המנעול של הכספת. הכספת נפתחה. עם
חיוך חסר משמעות על הפנים הוצאתי משם את הניירות, את התכשיטים
המעטים שהיו שם, זרקתי אותם על הרצפה כאילו זה סתם זבל, הכנסתי
את היד פנימה והוצאתי את השקית עם האקדח.

הוצאתי את האקדח מהכיס, חייכתי, עברתי עליו עם האצבעות. הוא
היה טעון.

החיוך לא ירד לי מהפנים. לא יכולתי להפסיק לחייך. הכל נראה לי
מושלם. החושך שהייתי בו נראה לי כמו שלווה שתמיד חיפשתי.

ופתאום השם שלו, כמו הבזק קטן, חדר למוח שלי, לתוך החושך.
"דניאל" לחשתי.

לקחתי את האקדח, הצמדתי אותו לראש שלי. לחשתי שוב "דניאל"...

הידיים שלי כבר לא רעדו. לחצתי על ההדק...






יש טעם בכלל לתאר את החתונה הזאת? כל-כך התעייפתי באותו יום
שלא היה לי כוח לכל המהומה שמסביב. פנים נרגשות של אימא, אבא,
יעל, ליאורה, ישראל, כולם מבסוטים ומחייכים. אימא מזילה דמעה.
חתונה שלישית במשפחה, הילד השלישי, תודה לאל, מתחתן. כל המשפחה
הייתה שם, כל הדודים, מכל הארץ, גם מארצות הברית, ואני שאמור
להרגיש כמו מלך ליום אחד. הדוד שלי, בעל האולם שבו עושים את
החתונה, מדבר על משהו עם אבא. יעל, עם שמלה ורודה עדינה ושיער
פזור, מחייכת בלי הפסקה ומסתכלת עליי בגאווה. אחותי הקטנה,
תמיד היא פה איתי כשצריך.

את פניה של כלתי, אני לא זוכר באותו רגע. היא כבר ישבה עם
הוריה ליד השולחן, לחוצה אבל מאושרת. ילדה יפה, צעירה, עם שיער
שחור כעורב, אסוף בתסרוקת מהודרת, כמו כלות בקטלוגים. שמלת כלה
על גופה הדק, הצעיר. היא כולה נעורים, קלילות, טוהר. מסתכלת
עליי ומחייכת. מצאה לה בעל, מה אני אגיד. היא אוהבת אותי? לא
יודע. אבל היא תלמד... איך אבא תמיד אומר? אבא אומר שאם אתה
כובש נכון את האישה שלך, היא תאהב אותך עם הזמן. אבל חיי
הרווקות נגמרו... עכשיו צריך להקים משפחה, להביא ילדים לעולם.
לבנות בית משלי, להתחיל חיים עצמאיים. כמה טוב כשיש הכל מסודר,
שלא צריך להתאמץ בשביל הדברים האלה... החנות של אבא כבר בידיים
שלי. אישתי הטרייה מרוצה ממני, כך גם הוריה.

המחשבות עליה, על האישה שהייתה איתי בבית שלי לפני כמה ימים,
חדרו לראשי... מתי זה היה? לפני שבוע? בחיי שאני לא זוכר. הכל
מטושטש לאחרונה, אני בלחץ לא נורמלי. נגיד היא, לנה, לא תסתדר
בחיים כל-כך בקלות כמוני. אצלה הכל שונה. עזבה את בית הוריה,
עובדת כמו חמור, מקווה אולי להשלים בגרויות שלא הספיקה בתיכון.
כל חייה סרט אחד שלם.

שם, באמצע המסיבה שאחרי החתונה, המחשבות האלה מילאו את ראשי.
דמיינתי אותה פתאום במקום הכלה... כל-כך קשה להסביר כמה זה
מוזר. היא שונה ממנה כל-כך.

אני זוכר אותה בתור ילדה צעירה ותמימה. כשהכרתי אותה, היא
הייתה גם חסרת דאגות, חייכנית ומלאת חיים כמו זאת שהתחתנתי
איתה לפני שעה. כמה היא אהבה אותי, אלוהים ישמור. הייתי חנוק
מכל האהבה הזאת, נדמה לי. אבל לפני זה אני זוכר אותה שמחה
וחמודה. "אני מתחיל לאהוב אותך" אמרתי לה אז. כל היום חשבתי
עליה, התקשרתי, היא ענתה. היא באה למסיבת יום ההולדת שלי.

ואז ראיתי אותה כל-כך שונה, כל-כך אישה, כל-כך עייפה מהחיים.
השתחררנו מהצבא, שנינו צעירים והחיים לפנינו- ולה יש מטען של
אישה בת ארבעים בלב. אבל העיניים שלה נשארו אותו דבר - בהירות,
חמות ומקרינות אהבה.

"דני" ראיתי את החבר הכי טוב שלי מיכאל עומד מאחוריי. "מה
איתך?"

"סתם, חשבתי על משהו."

"למה לא הזמנת את לנה?" שאל פתאום.

"מה קשור עכשיו לנה?" שאלתי, כאילו אני לא מכיר אותה.

מיכאל הסתכל עליי במבט מוזר מאוד ולא אמר כלום. אחר-כך ראיתי
אותו מתלחש עם חברים אחרים והם הציצו בי.

קטע מרגיז...

אחרי החתונה הכל זרם כמו נהר. אחרי חודש מצאתי את עצמי חי
בדירה קטנה בראשון עם אישתי, שכבר הספיקה להיכנס להריון, עובד
כל היום בחנות, והשגרה הייתה שגרה לכל דבר. ההריון של אישתי
גרם לי אושר רב, כי אני משוגע על ילדים וזה הדבר הכי טוב שהיה
יכול לקרות לי עכשיו. הרגשתי כל-כך שלם, גבר מוצלח לכל דבר.
הגשמתי את הציפיות של הוריי, את כל מה ששאפתי להשיג בחיים. יש
לי עוד חלום, להיות זמר. רק אותו נשאר לי להגשים. אפילו שרונה
אומרת שיש לי קול יפה.

"דני, שתהיה בריא, עם קול הזה יש לך עתיד."

"דני, אם אתה שר את זה, אני עושה מה שאתה רוצה."

"תשיר משהו."

שוב נזכרתי בלנה, שהייתה אומרת לי תמיד כמה אני שר יפה. הילדה
הזאת תמיד החמיאה לי, תמיד העריכה אותי. היא הכירה אותי לעומק,
הייתה ידידה טובה, תמיד ידעה להעלות לי חיוך על הפנים, הצחיקה
אותי וגרמה לי להרגיש רצוי. הרגשתי גבר איתה, היא העלתה לי את
הביטחון מאוד מאוד,  אולי יותר מדי.

למה נפרדנו? עם חיים עמוסים כאלה קשה להתרכז באהבה. הייתי רק
ילד, עם חיים פרועים לגמרי. סיגריות, חברים, יציאות, סנוקר,
עבודה מגיל צעיר, בלגן. והקשר איתה היה מסובך מדי, היה צריך
להשקיע בו יותר מדי. מה יכולתי לעשות? היה לי קשה לעזוב אותה,
אבל עשיתי את הצעד הזה. קרעתי לה את הלב, אני יודע, אבל השגתי
את המטרה שלי - להשתחרר ממנה. היא הכבידה עליי עם הלחץ שלה, עם
האהבה שלה. לא ידעתי מה אני רוצה מעצמי - אבל בטח לא רציתי
להיות כל-כך, כל-כך אהוב.

הנה, אני שוב חושב על לנה, במקום לחשוב על אישתי. אני צריך
להביא לה פרחים היום. היא תשמח.

אבל כשלא רוצים לחשוב על משהו, זה נכנס למוח ומטלטל אותך
מבפנים. ושוב נזכרתי בפגישה האחרונה שלנו באור יהודה. מאותו
רגע איזו תולעת קטנה נכנסה לי למוח והתחילה לחפור. זכרתי את
פניה שנישקתי שוב אחרי שנים קשות, את ידיה שליטפו אותי, את
החיוך העייף והחם שלה כשבאמצע לילה קר, גשום וסוער, עברנו את
אחד הרגעים הכי מיוחדים בחיינו שם, בבית שאני כבר עזבתי אותו.
מגע של גופה העירום דגדג את הזיכרון שלי, הריח של הבושם שלה
קרא לי, ורציתי פתאום שוב להסתכל לה בעיניים ולצחוק איתה על
משהו. כמה קטעים היינו מריצים ביחד בימים הטובים. הצחקנו אחד
את השניה עד כאבי בטן. ילדים, מה אני אגיד. היא תמיד אמרה שאני
כמו ילד. ומה היא? עושה לי "אל תעזוב אותי, אני אתאבד". נו
באמת, סתם הלחיצה אותי. עכשיו היא חיה ונושמת. היא לדעתי אוהבת
את החיים. היא נורא אוהבת לחיות.

אינעל העולם שלך, צאי לי כבר מהראש, יא ילדה משוגעת, חשבתי.
ניסיתי למחוק אותה מהראש בקלילות.

מה רציתי, להתחתן איתה? נשמע מצחיק. ההורים שלי לא היו מכירים
אותי אחר-כך. היו לנו במשפחה נישואים דומים, אבל זה הסתיים
בגירושים. גם ההורים שלה לא מתים על הרעיון שאני והיא נהיה
ביחד- אבל מה היא עשתה? היא כבר לא גרה איתם, היא עצמאית, לא
צריכה אף אחד, ובעיקר חופשייה לעשות מה שהיא רוצה.

טוב להיות גבר נשוי, טוב לדעת שיש לך אישה בבית ועוד יותר טוב
לדעת שבקרוב, עוד 9 חודשים, יהיה לך ילד. ושוב חשבתי עליה. היא
אוהבת ילדים, יש לה כימיה לא נורמלית איתם. מה אם הילד הזה היה
שלה? ואם היא הייתה נכנסת להריון באותו לילה שבילינו ביחד,
באור יהודה, לפני קצת יותר מחודש? הרי לא נזהרנו... איזה
שטויות. כמה אפשר לחשוב על שטויות? אני לא הראשון שזה קורה לו
וגם לא האחרון.

זוהי דרך החיים. זה הגורל. ככה זה החיים שלנו. יש אהבות
נעורים, יש רגש, יש משחקים, ויש חתונה. זה מה שההורים תמיד
אמרו לי.

אני פגעתי בה, אלוקים יודע שפגעתי בה. היא הייתה תמיד ילדה
רגישה, בכתה מכל דבר, התרגשה בקלות. מעניין איך היא הגיבה
כשאמרתי לה שאני מתחתן. היא עושה סרט מכל דבר. אצלה החיים זה
טלנובלה. אז מה עדיף, דרך החיים שלה או דרך החיים שלי? אני
אהיה רגוע רק כשאני אדע.

ישבתי במונית שירות, במושב האחורי, והסתכלתי בחלון. הדרך
מראשון לרחובות היא קצרה. הנה עברנו נס ציונה, ורואים כבר את
האותיות הגדולות, הלבנות: רחובות. הלב נצבט. זיכרונות נעורים
עברו לי כמו סכינים אטומות על הלב, והרגשתי כל-כך מבולבל. מה
אני עושה פה בכלל? ואם שרונה פתאום תבוא לחנות ותראה שסגרתי
אותה, ולא הגעתי הביתה? אסור לה להיכנס ללחץ, היא בהריון.

עוד זיכרון עמום...

"אני לא יודעת מה יהיה, אל תשאיר אותי ככה בלחץ."

"את לא תהיי בלחץ."

"אז תגיד לי משהו מרגיע."

"יהיה טוב."

טוב, טוב, שהלב המטורף הזה יירגע כבר. אני נוסע בעקבות הזיכרון
הזה שמציק לי, אני רוצה להרגיע אותו. בסדר, הבנתי. למה אני
מתענה ככה? הנה, שמעתי לקול הפנימי הזה, נעלתי את המכולת,
עליתי על מונית שירות, והנה אני כבר ברחובות. מסביב הכל פורח,
האביב בשיאו. העצים, שמלאים פרחים ורודים, ריח משכר של פריחה,
פרחים בכל מקום, שמש שמאירה את השמיים הנקיים של גשם. איך הולך
השיר הזה של עופר לוי? "ביום אביב של שמש קר לי בתוך הנפש,
בלבי קפא הרגש..." אלוקים, אתה שרואה הכל, למה אני מענה את
עצמי עם זיכרונות? "עדים לנו כוכבי מרום לאהבה שהיא חלום...".
הדבקתי אותה במוזיקה הזאת. היא בכלל הייתה בקטע של "המורדים".
פתאום אני רואה אותה שומעת גם דיכאון.

למה אני חושב כמו ילד? אני גבר נשוי, בעל משפחה, אבא לעתיד...
למה אני כל-כך טיפש? הייתי ילד שאוהב לאהוב, חיפשתי רומנטיקה,
אבל די! נגמר הזמן שלי. בסדר, דניאל, הפסדת. יכולת לאהוב אותה
אז. היו לך שנים, שנים בשביל לאהוב את הילדה הזאת, אז מה קרה
עכשיו? אתה רוצה את מה שאין לך? תמיד היית ככה. עכשיו תישא
בתוצאות. מי שטועה - משלם על זה. שום דבר לא עובר ככה בחיים.

הלכתי ברגל בסימטה. כאן הלכנו פעם ביחד. איך היא התרגשה לראות
אותי אז, אחרי חודש קשה של דמעות. למה הייתי כזה מניאק ופגעתי
בה ככה?

פתאום הפלאפון צלצל. רגע, לאן אני הולך בכלל? היא הרי עברה
לגור לבד, מה יש לי לחפש בשכונה ההיא?

"הלו דני?" הקול של מיכאל בצד השני של הקו.

"אה" עניתי לו, לגמרי לא מרוכז.

"אני צריך לשבת אתך ולספר לך משהו. איפה אתה?"

"אחי, אל תספר לאף אחד."

"נו?"

"אני ברחובות."

"בדיוק על זה רציתי לדבר אתך" הקול שלו נשמע כאילו יש לו איזה
מיתר קרוע.

"מה יש לך אתה צרוד?"

"עזוב..."

"על מה רצית לדבר איתי?"

"זה לא לטלפון אחי."

"נו יאללה זריז" נלחצתי. שונא שאומרים את זה, לא לטלפון. גם
ללנה אף פעם לא נתתי לשמור דברים חשובים בסוד עד שנתראה.

"טוב, אם אתה כבר שם, כדאי שתדע."

"מה שאני אדע?" איזשהו פחד עמוק חדר לי ללב באותו רגע והייתי
יכול להרוג מישהו מרוב עצבים.

"תראה, לנה..."

"מה איתה?" צעקתי. אני שונא, שונא שמושכים מילים. "נו?!"

כל הלחץ של הזמן האחרון הצטבר לי בחזה והייתי מסוגל עכשיו
להרוג את עצמי, רק כדי לא לשמוע כלום. מה למיכאל וללנה? הם
בקושי מכירים. היחסים ביניהם היו אחלה, הם הסתדרו טוב, חשבנו
אפילו לסדר לו אותה, אבל די!

"תראה אחי, לנה... היא כבר לא בחיים."

הרגשתי שסכין גדולה מאיימת עליי. לא דוקרת - רק מאיימת. כי לא
האמנתי לו לרגע. איך לנה לא בחיים? לנה תמיד פה בשבילי. היא
תמיד קיימת! אף פעם לא הרגשתי בחסרונה, תמיד היא הייתה נוכחת.
אם אני רוצה, אני רואה אותה! הילדה הזאת שלי, היא שייכת לי, אם
אני רוצה. היא חלק ממני. אני צריך אותה. מה זה לא בחיים?

"דני אתה שם?"

"כן" עניתי בקול חנוק.

"היא התאבדה עם אקדח, יום לפני החתונה שלך" מיכאל דיבר מהר,
כדי שאני לא אקטע אותו. "ידענו את זה גם קודם, אני, רפאל,
כולם. פשוט לא ידענו איך להגיד לך... שמעתי על זה ממש ביום של
החתונה ולא רציתי להרוס לך את היום הזה... אבל זה מה שקרה"

"למה אתה שקרן מניאק?" בקושי דיברתי, ניסיתי להרחיק את הרגע
שבו אני אדע כי זאת האמת.

"אחי, את האמת? היא התאבדה בגללך."

העפתי את הפלאפון על הרצפה. אנשים שעברו ברחוב הסתכלו עליי
במבטים מופתעים. הסתכלתי על כולם בשנאה. שנאתי אותם, ובעיקר
שנאתי את עצמי. שנאתי כל רגע בחיי. זה היה גדול עליי, הסיפור
הזה. אני רק בנאדם, אלוקים, אני בנאדם רגיל, עם חולשות. אני
יכול לטעות, אני יכול להתנהג בפזיזות, אני יכול להתחרט על
המעשים שלי. אף אחד לא יכול להפיל עליי את האחריות על הגורל,
כי אני סתם עוד אחד בעולם הזה.

היא התאבדה בגללי... חיים שלמים נקטעו, בגללי. היא לא תחזור
יותר אף פעם, כי היא הלכה למקום שלא חוזרים ממנו. היא לא רצתה
לחיות, והיא השיגה מה שהיא רצתה. מה עשיתי, אלוהיי? אני בסך
הכל חייתי את החיים שלי, כמו שציפו ממני. אני בן טוב להורים
שלי, אני בעל טוב לאישתי, אני מאמין באלוקים, יש לי ערכים, אני
אדם עם כבוד, אדם שחייו שלמים. אני לא אשם...נשבע שאני לא
אשם...

נשבע למי? ללנה, שהיא כבר לא פה? לעצמי? למה מי אני בכלל?

איבדתי את מקור הכוח שלי, את זאת שתמיד הייתה לי כמו משענת,
זאת שקיבלה אותי כמו שאני ואהבה אותי ללא תנאי. פשוט היא לא
הייתה משענת והיא לא הייתה רובוט. היא הייתה בנאדם, בשר ודם,
ומאחורי מסיכה של ילדה מאושרת שטוב לה כשאני איתה, הנפש שלה
נקרעה. כמה בן אדם יכול לתת מעצמו? והיא נתנה את הכל. מה נשאר
לה? כלום. ואני לקחתי וקיבלתי ממנה הכל בלי לחשוב עליה. הרי
היא אמרה שהחיוך אחד שלי מפצה על הכל. אז מה, היא שיקרה לי?

אין פה מה לחפש אשמים. הגורל אשם..."למה הגורל כזה, הוא פוגע
בטובים, גם אם לא אשתה יותר בלעדיה אין חיים...". אני שואל
בקול חנוק ילד קטן עם תיק בית ספר ענקי איפה זה מרמורק. בבית
קברות, אני מוצא מצבה עם השם שלה. אני בוכה, כמו ילד, כאילו
משחזר את כל הדמעות שהיא הזילה בגללי.

אני יושב בבית, על המיטה הזוגית שלי ושל שרונה. היא יפה, מלאת
חיים ומאושרת, מלטפת את הבטן שלה שכבר מתעגלת, היא קורנת
ומקרינה כל-כך הרבה שלווה עם השמלה הבהירה שלה והשיער האסוף.
כל-כך עדינה, צעירה ותמימה. עיניים חומות, גבות שחורות
מודגשות, חיוך מסנוור. היא כולה שלמות, כמו סמל לחיים מושלמים
שצריכים להיות לי.

והלב שלי לא כאן. הלב שלי נמצא עם הילדה ההיא, שהביטה בי
באהבה. תמיד רציתי עיניים כמו שלה, והיא צחקה עליי בגלל זה.
היא חשבה שאני מיוחד. אני מתחרט, אלוהיי, אני מתחרט על הכל.
אני רוצה לחזור אחורה... אלוקים, קח את נשמתי, תעביר אותי
לעולם הבא. תעשה ששוב נהיה ילדים, ואני לא אעזוב אותה לעולם.
ואם זה קשה מדי - לפחות תחזיר אותי ליום האחרון שלנו ביחד. רק
עוד נשיקה, נשיקה אחרונה.

אני קם ומנשק את שרונה, והלב שלי נקרע. כל הזמן הילדה הזאת
הכניסה לחיי רק טוב, ואני לא הבחנתי בה. ועכשיו, כשבמכה אחת,
בירייה אחת, היא הכניסה בי כאב, כל-כך הרבה שנאה, פתאום אני
ועוד איך מבחין בה.

אני זוכר אותה בתור ילדה. היא תמיד תישאר בזיכרוני ככה. היום
האחרון שלנו ביחד הוא הזיה. זה לא קרה, אלוקים, נכון שזה לא
קרה?

מותר לי לבכות. מותר לי לבכות על הטעויות שלי. מותר לי לבכות
עליה שהיא כבר לא פה. מי אמר שלגבר אסור לבכות?

אני יושב בלובי של בית חולים, מחלקת יולדות. עוד כמה דקות ניקח
את התינוקת שלנו הביתה. היא נולדה, והלב שלי התמלא בשלווה. איך
נקרא לה? הייתי קורא לה לנה אם זה היה תלוי בי... איזה דיבורים
ילדותיים. הנה שרונה יוצאת עם חיוך על הפנים, בטרנינג, קצת
יותר מלאה אבל עדיין קורנת, מחייכת ומלאת חיים. היא חיה כל
החיים בתוך מסגרת מסוימת, בתוך קהילה עם מנהגים ברורים, כמוני.
לכן היא זכתה לאושר, משפחה, בת, ובעזרת השם עוד הרבה ילדים.

היא מחזיקה את הבת שלי, תינוקת קטנה ויפה, חיים חדשים שנוצרו.
ככה זה בעולם- אנשים נולדים ומתים. גם אם הם מתים צעירים בגלל
אהבה נכזבת, התמכרות לאהבה, טירוף חושים מוחלט.

והילדה הזאת היא סמל של חיים חדשים. גם היא וגם החיוך הנוצץ של
אישתי.

קראנו לה תהילה. כל אחד מאיתנו נתן לשם הזה את המשמעות משלו.
שנינו היינו מרוצים. כאן מתחילים חיים חדשים, ובעזרת השם, יהיה
טוב.










loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נכון יש את
המקום שכתוב במה
חדשה באתר? אז
למה הבן אדם שם
צועק? זה לא
אומר משהו על
האתר הזה?








יוצרת ברגע תהיה
עמוק על משמעות
היצירתיות בחיים


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/5/04 12:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לנה חזנוב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה