את המצב בישראל של 2004 לא צריך להסביר,
מחוסרי עבודה יש כמו יתושים,
ובכל מקום אנשים נהרגים.
הולכים ברחוב ומכל מקום רק שומעים,
"מה לעשות... חרא של תנאים",
הפוליטיקאים מושחתים,
וכל בן נוער שלישי עושה סמים,
בתי הקפה הומים באנשים,
וכולנו רק בוכים.
כמו צאן אל הטבח אנחנו מובלים,
על ידי אנשים שבספק רב בכלל יודעים מה הם עושים,
אך פרט קטן כולם שוכחים.
את אותם המנהיגים במקום מושבם אנחנו שמים,
ומשם הם את כולנו מנהלים.
ואנחנו, רק בוכים.
מחפשים את מי להאשים.
כולם רוצים את החלום,
לחלקינו הוא השלום,
לאחרים אוכל לילדים,
או שקט אי שם בהרים.
אז מכאן אנחנו בורחים,
לעבוד כמו חמורים,
במקומות אחרים, יותר זוהרים.
קורבנות של החיים, אל הטבח אנחנו מובלים.
יהודים וערבים ע"י אנשים שספק אם בכלל משהו הם יודעים.
בשבילם אנחנו רק מספרים,
אך פרט קטן הם שוכחים,
אותם אנחנו שם שמים,
ואת חיינו לרעה הם מנצלים.
לא הם האשמים,
אנחנו רק בוכים ומחפשים את מי להאשים.
מה אני יכול לעשות אומר האב לילדים,
שאותו שואלים , למה אין עבודה?
או, מי הרג את הילדה הקטנה שעל המסך מופיעה?
זה מסובך... אתה לא תבין... אלו הם הם,
הערבים, הם האשמים!
והכול בעצם תירוצים,
תירוצים, אשר אינטרסים של אחרים משרתים.
ואנחנו נסחפים, אל תוך ים של תירוצים.
במקום לומר די!
נמאס מתירוצים, אתכם במקומכם אנחנו שמים
ואותנו אתם משרתים!
ואנחנו רק בוכים ומחפשים את מי להאשים.
ואתם... המנהיגים,
אין בושה לומר,
אנחנו לא יודעים. |