כשאת פוסעת
בחוץ,
בין ברכי הרחוב
הכפופות מעט,
מקפצת כדינגו רעב,
בערוצי הגבות.
מודאגת,
נסוגה אחורה,
פנימה...
כלפי הכאב שאת אוחזת בפנים.

ספרי את סודך.
את אותו האיום ונורא.
קול בכייך,
פצע אותי דם.

את כל כך פוחדת,
מחפשת
נחמה
במוטלים זולים,
עם ריח וודקה חריף,
וחוזרת הביתה,
לא בצלמך.

את נועלת את הדלת,
את בריח היום.
ומחלון השיש
הפונה אל הים,
נושבות המלחמות
של עגומי הלב,
ומתפזרות כשחין,
על גופך מוכה האימה.