נשמות אחיות (פרק שני)/איה פדרמן

העברתי את ידי בעדינות לאורך שערו החום.האם באמת? היתכן? רגשות
מבולבלים הציפו אותי.זה לא יכול להיות.
"את רעבה?" הוא שאל.
"כן" .הייתי רעבה. רעבה? אני? .הנחתי לו להוביל אותי אל המטבח
ולהאכיל אותי בדברים כמו חביתה וסלט ירקות. כל זהותי התהפכה על
פיה. התבוננתי אל תוך עיניו, עיניים ירוקות שכאלה,  ודברים
התחילו להתבהר.
הוא היה שליו עד מאוד מצד שני יתכן שהוא היה על סף היסטריה,
הלם קרב או משהו כזה.
"מי את?" הוא שאל שוב.
"אני כבר לא יודעת" נאנחתי.
"אולי כדי שתתחילי מההתחלה" הוא חייך.
מה אפשר לעשות כנגד חיוך כזה.
"נפטרתי ב -1848" התחלתי, כל צלל מתחיל סיפור שכזה ביום מותו.
"הצטרפתי לתאגיד השמימי, פרשתי ממנו, הצטרפתי לתאגיד ע"ש
לוציפר ופרשתי גם ממנו ..."לקחתי נשימה קלה "הפכתי לעצמאית
ו.."
"מה עשית אצלי בחדר?"
"השקפתי עליך"
"עשית מה?!"
"היה לי משעמם ואתה יוצר מארגי דמיון יפים מאוד"
"יוצר מה?!"
עיניו היו כעוסות. בני אדם כל כך רגישים בנושא הזה. כל כך
חרדים לפרטיותם. את הדחף שלהם למציצנות לשמה הם מספקים באמצעות
טלוויזיה. כשאתה  צלל אתה יכול לקבל את הדבר האמיתי. שום רגשות
אשם. בלי מצפון.איזה מצפון? אתה מת.
כמובן, ציינתי לעצמי שאף צלל לא היה צריך להפוך בחזרה לבן
אנוש.איך הסתדרתי אי פעם עם הגוף הזה תהיתי.
"את מקשיבה לי?" הוא שאל בגבות מכווצות .
הוא נראה מקסים  גם שהוא כעס.
"כמובן שאני מקשיבה לך"
"לא את לא!" עכשיו קולו התקרב לצעקה.
"תקשיב, ילד" עכשיו אני התחלתי להתעצבן "עד הבוקר הייתי צלל
ועכשיו אני בת אנוש, אין לי מושג איך חוץ מהעובדה שזה קשור
אליך"
הוא נראה נבוך.
"ועכשיו יש לי פתאום גוף אנושי שכזה"  הנפתי את ידי באוויר כדי
להדגים "ואין לי בדיוק מושג מה לעשות איתו".
"את יכולה לשחק איתי ב -"HEROES OF MIGHT AND MAGIC 3  "  הוא
הציע.
"לשחק משחק מחשב?!"
"יש לך משהו אחר לעשות?"
היו לי הרבה דברים לעשות רובם התרכזו ברצון לזרוק עליו משהו
כבד, עציץ למשל. התפשרתי על משחק במחשב והקשבתי לו בסבלנות
בשעה שהוא הסביר על עכבר ומקלדת על אינטרנט ועל קוד בינארי.
בכל הפעמים שצפיתי בו מפעיל את המחשב זה לא נראה עד כדי כך
מסובך.
השתעשתי ברעיון לבצע DELETE על חלק מהקבצים שלו, בשעה שהוא
הסביר לי בארשת מתנשאת במקצת מה זה קובץ. צפיתי בו מספיק פעמים
כדי לדעת איך עושים את זה. דבר חמוד העכבר הזה, אם הוא רק
ימשיך לדבר...
"מה את עושה?" הוא נבהל. יצור קטן ומאורגן שכמותו.
עטיתי על פני ארשת תמימה "רציתי להעביר קובץ ממקום למקום",
בהיותי לא תמימה בעצמי אין להתפלא שהארשת התמימה שלי לא
הצליחה.
"את יודעת להשתמש במחשב" הוא קבע ואז נאנח.
"יצור ערמומי שכמוך בא נראה אותך מביסה אותי ב-HEROES ."
כמובן שנתתי לו לנצח. או לפחות זה מה שאמרתי לעצמי אחרי בשעה
ששכבתי, ראשי מונח על בטנו ואני משעשעת אותו בסיפורי מתקופת
האקדמיה.הייתי שבעה, מקולחת ,אם כי לא לבושה בצורה יפה במיוחד
(יש לו טעם נורא בבגדים).
הוא צחק מאיזו בדיחה טיפשית שהשמעתי ואני כבר התחלתי לבנות
תוכניות על איך לנשק אותו בלי שהוא ישים לב (בהנחה שאני אזכור
איך עושים את זה) ואז שמעתי אותה.
רוח. רוח קלילה בעלת אופי כחול בהיר שובבי נכנסה לחדר. "שלום"
דיברתי אליה.
"מה שלומך?" .זו היתה רוח שהיתה חביבה עלי במיוחד.
ירון התרחק ממני בפחד. "זו רק רוח" צחקתי אליו.
"רוח רפאים?" הוא החוויר.
"לא" הייתי מתוסכלת מחוסר ההבנה שלו "פשוט רוח".
הוא התבונן בי בחוסר אמון.
איך אפשר להסביר אקסיומה. איך בחור שמבצע כשף שמעטים מהמכשפים
הבחירים (צללים כמובן, בני אדם לא חיים מספיק זמן בשביל
זה)מסוגלים לבצע אותו לא מסוגל לראות רוח פשוטה?
ואז הכתה בי ההבנה. גם אני לא הייתי אמורה לראות אותה. לא
בעיני בנות התמותה. או ליתר דיוק לא עם מוחי האנושי.
באקדמיה מלמדים אותנו שהכל מתחיל ונגמר בכוח רצון ואמונה, יש
עוד הרבה באמצע כמובן, אבל זה הבסיס. הם לא אומרים את זה
במפורש אבל זה ברור לכולם שבני אדם לא מסוגלים להגיע לרמות
גבוהות. נכון, חלק מהם רואים הילות ומעטים מהם מאמינים שהם
רואים רוחות רפאים, אבל זה הכי רחוק שהם מסוגלים להגיע.
העיניים רואות הכל.הכל. המוח הוא זה שעושה את הסינון. המוח הוא
זה שמחליט מה הגיוני ומה לא. אני ידעתי כבר אחרת לכן מחשבותי
לא הופרעו מהעובדה שהן עבדו בשיתוף פעולה עם תאים חיים. לעומת
זאת ירון...
ניסיתי להסביר לו את העניין.
קשה היה לי להסביר דברים שנראו לי ברורים מאליהם. ראיתי אותו
מתאמץ לראות ולא רואה וכאב לי הלב עליו שכן ידעתי שידיעה בלבד
לא מספיקה כדי לעבוד עם מגבלות המוח האנושי.
"ירון", לחשתי אליו בשעה ששלחתי יד ללטף בעדינות את לחיו,
"תביט אלי, רק אלי"
מנסה להעביר אליו במבטי את יכולת הראיה המשתנה, זאת שלקח לי
שנים ללמוד איך להשתמש בה.
"נוסחת איינשטיין" הוא לחש אלי בחיוך "אנרגיה שווה מסה כפול
מהירות האור בריבוע"
"נכון" חייכתי אליו בחזרה  ונתתי לו לראות דרך העיניים שלי
בשעה שנשקתי לו.
זה כאב. כדי לעשות את זה היה עלי לפתוח את עצמי לחלוטין, לתת
לו להיכנס לכל מקום שהוא רצה, להאיר לכל פינה אפלה וזה כל כך
כאב.
אתה לא יכול ללמד מישהו את הראיה המשתנה עם אתה מלמד אותו
חסימות אבל זה לא היה קל בשבילי. זו גם הסיבה שכל צלל  שרוצה
להתקדם חייב ללמוד על בשרו מהי הראיה המשתנה. אין צללים
שיסתכנו בכאב שכזה ובחשיפה מוחלטת של עצמם גם לא הטובים שבהם.
אני לא יודעת כמה זמן התנשקנו כך, דקות, שעות אני רק יודעת
שמתי שהוא הכאב שלי התעמעם והתמזג בכאב שלו בשעה שגם הוא נפתח
אלי.
פתחנו את העיניים ביחד.
"רוצה לשחק?" הוא שאל אותי.
"אה- הה" השבתי עם ניד ראש קל.
הרגשתי את גופי משנה צורה לחץ אנרגיה טהור ונוריתי במהירות
האור אל מחוץ לבית,  כשחץ נוסף צבעוני ויפיפה מסתחרר סביבי,
משחק איתי ומתחרה איתי  בינות לעננים שקישטו את השמיים
הכחולים.