הסתכלתי עליו מהצד השני של הבר.
איזה דבר מדהים!! כמו שתמיד רציתי!
בלונדיני, זיפים עדינים, עיניים כחולות, שפתיים מלאות, גבוה,
חטוב... עוצר נשימה!
"נו?.." אמר שחר וקטע לי את חוט המחשבה.
"מה?" שאלתי.
"שאלתי אם את רוצה שנלך לסרט במקום לשבת פה סתם" הוא אמר.
הסתכלתי עליו, שחר, הכרתי אותו כל החיים שלי, אותו לא הייתי
מגדירה כחתיך.
עיניים חומות וקטנות, שיער שחור מסודר בפשטות, גובה ממוצע, גוף
ממוצע, שפתיים דקות, אף רגיל- הכל אצלו רגיל!
"מה יש לך היום? את כולך מעופפת" הוא אמר.
"מה?... אהה... טוב מה שתגיד" אמרתי מבולבלת.
"אז הולכים?" הוא שאל.
"לאן?" שאלתי.
"עזבי!" הוא אמר ולגם מהשתיה שלו.
הפנתי את מבטי לעבר ההורס שעמד מולי, הוא הסתכל עלי, חייכתי
אליו ברמיזה.
"מה את עושה?" אמר לי שחר.
"מה נראה לך שאני עושה?" אמרתי וסידרתי את החזיה.
"אויייי, נועה, באמת לא עכשיו, לא לידי!"
"למה? זה מפריע לך?" שאלתי כשההורס סימן לי לבוא אליו.
"מן הסתם... נועה!..."
אבל אני כבר לא התייחסתי אליו, התקרבתי להורס והצמדתי אותו
לקיר התנשקנו ודבר הוביל לדבר תוך חצי שעה יצאתי מהשירותים
הפוכה כולי.
חיפשתי את שחר על הבר.
"הוא הלך, השאיר לך את זה" אמר הברמן והושיט לי מפתחות ופתק.

'הלכתי.
השארתי לך את הרכב שלי, אני נסעתי במונית.
אנחנו צריכים לדבר דחוף!
אני יבוא מחר לקחת את האוטו'

קימטתי את הפתק וזרקתי לפח הקרוב אלי.
ההורס יצא מהשירותים מאושר וקרץ לי.
הרמתי את המפתחות של שחר שהוא יראה אותם.
הוא חייך חיוך גדול והתקרב אלי.
"את כבר מוכנה לעוד סיבוב?" הוא לחש לי.
"אם אתה מוכן..." לחשתי לו ונשכתי קלות את אוזנו.

צהריים.
דפיקות חזקות בדלת העירו אותי.
אני וההורס נפרדנו רק בשעה 7 בבוקר אחרי לילה מפרך.
לקחתי ממנו את המספר.
הדפיקות נמשכו והתחזקו.
"רגע!!" צרחתי.
הם המשיכו.
קמתי בעצבים מהמיטה התעטפתי בשמיכה הדקה שלי כי הייתי רק עם
תחתונים ופתחתי את הדלת.
שחר.
"מה קרה לך?! היית פורץ את הדלת וזהו!" אמרתי בעצבים והלכתי
לכיוון המיטה, הוא סגר את הדלת.
זרקתי את השמיכה על המיטה והרמתי את המפתחות שלו מהשידה.
"קח!" זרקתי לו את המפתחות.
"תשימי עליך משהו!" הוא אמר והשפיל את עיניו.
"למה? אתה מובך? אתה כמו אח בשבילי" אמרתי.
והוא באמת היה כמו אח בשבילי, הכרתי אותו כשעברנו דירה כשהייתי
בת 6, הוא היה איתי כששני הוריי נהרגו בפנימיה והוא היחיד ששמר
איתי על קשר כשלמדתי בפנימיה בעיר רחוקה.
"טוב נועה מספיק! אני לא רוצה להיות כמו אח בשבילך! תכסי את
עצמך במשהו ונדבר על זה" הוא אמר בתוקפנות.
התיישבתי על המיטה וכיסיתי את עצמי שוב עם השמיכה.
"הנה, נו" אמרתי לו.
"טוב תפסיקי לשחק אותה ראש קטן! נמאס לי שאת כל הזמן עושה לי
את זה! את יודעת בדיוק מה אני מרגיש כלפייך!"
"מה אתה מרגיש כלפיי?" אמרתי מופתעת, שחר תמיד היה כמו אח שלי,
תמיד נתן לי את מה שביקשתי, עזר לי, תמך בי, לא הבנתי מה הוא
רוצה.
"נו דיי!! נועה זה נמאס! אני אוהב אותך! כאילו את לא יודעת"
הייתי המומה.
"שחר, אם אתה לא רוצה שאני אזדיין יותר עם ההולנדי המדהים
מאתמול פשוט תגיד, אל תתחיל לעשות לי סצנות ולהמציא לי
סיפורים"
"יווווו!! אני לא יכול איתך יותר! דיי נמאס לי!" הוא אמר ויצא
מהבית בטריקת דלת.
נשכבתי על המיטה ונרדמתי בלי לחשוב יותר מדי.

ערב.
ההולנדי התקשר וקבענו שהוא יאסוף אותי ומשם נזרום.
בשעה 8 הוא התקשר.
"אני למטה" הוא אמר עם המבטא הסקסי שלו.
"אני יורדת" אמרתי וניתקתי.
ובאמת ירדתי.
אחרי 10 דקות שהייתי במכונית שלו כבר מצצתי לו.
יכולתי להרגיש שהוא נהנה לפי הרעידות הקלות של גופו.
ואז משום מקום הוא התרפה.
"יאן?" שאלתי עם הראש עדיין למטה.
הוא נפל הצידה מעולף עם הלשון בחוץ וקצף יוצא מפיו.
"פאק!" צעקתי הסתכלתי דרך השמשה ועוד לפני שהבנתי מה קרה
נתקענו בעמוד.

"נועה?" שמעתי את קולו של שחר.
"ממממ..." ניסיתי לדבר אבל הפה שלי היה יבש ולא הצלחתי להזיז
את השפתיים.
"היא ערה!! היא התעוררה!!" שמעתי את שחר צועק.
ניסיתי לפקוח את עיניי ולא הצלחתי ראיתי רק שחור.
אחרי סידרה של בדיקות של הרופא שחר והרופא הסבירו לי מה קרה.
כנראה שההולנדי קיבל התקף אפילפסיה כי הוא התרגש יותר מדי
ממשהו. אבל לא קרה לו כלום, הוא יצא מזה.
לפי דבריו של הרופא הייתי שבוע בלי הכרה.
שחר הרטיב לי את השפתיים עם מים והצלחתי לפתוח אותם, אבל עדיין
לא לדבר.
"את בטח רוצה לדעת למה יש לך תחבושות על העיניים" אמר הרופא.
הנהנתי.
"כשנתקעתם בעמוד את עפת דרך השמשה של הרכב ישר לתוך הגדר
שהייתה על אי התנועה והעיניים שלך נפגעו קשה מאוד..." אמר
הרופא והרגשתי יד מלטפת את הזרוע שלי.
"... ניסינו את כל מה שבאפשרותנו לעשות כדי להציל את ראייתך"
אמר הרופא "אבל, לצערנו הרב לא הצלחנו"
רציתי לבכות! רציתי לצרוח! רציתי לקום ולדפוק לרופא מכות! אבל
לא יכולתי.
אז פשוט שכבתי שם בלי לזוז עם שחר מלטף לי את היד.

חודשים של החלמה.
הורידו לי כבר את התחבושות אבל במקום העיניים הכחולות שלי היו
לי זוג עיניים מלאכותיות בשביל שאני לא יראה כמו מפלצת גמורה.
רצו לשים אותי באיזה בית החלמה עד שאני אתרגל להיות עיוורת.
אבל התחננתי ובכיתי וצרחתי שאני לא רוצה אז שחר הביא לי עוזרת
פיליפינית שתעזור לי, את ליסה.

ישבתי בבית, מקשיבה לרדיו כבר כמעט שנה עברה מבלי שהרגשתי.
שמעתי נקישות בדלת.
שחר באמת היה צריך להגיע כבר חשבתי.
ליסה פתחה את הדלת.
"נועה'לה" אמר שחר.
הושטתי את ידיי לפנים בשביל חיבוק, הוא חיבק אותי חזק.
שמעתי מאחורי עוד צעדים בנוסף לשלו ולשל ליסה.
"מי עוד פה?" שאלתי.
"רציתי להכיר לך מישהי..." הוא אמר והצעדים התקרבו אלי.
שמעתי את נשמתה נעתקת מפיה, עד כדי כך אני נראית גרוע?!...
"נועה זאת סיוון" הוא אמר והושטתי את ידי ללחיצה.
היא לחצה לי את היד.
ברפרוף נגעתי בצפירוניה, הן היו ארוכות ומטופחות.
"נעים מאוד סיוון" אמרתי.
"נעים מאוד" אמרה חלושות "שחר סיפר לי הרבה עליך"
"הלוואי שיכולתי להגיד את אותו הדבר" אמרתי וחייכתי.
"את יכולה ללכת למטבח רגע? אני רוצה לדבר איתה קצת לבד" שחר
אמר.
"ברור" אמרה סיוון ושמעתי צליל של נשיקה שקטה.
שחר נגע בברכיי, שמתי את ידיי על ידיו.
"מי זאת?" שאלתי.
"אני והיא בקשר כבר כמה זמן, אני חושב שזה יכול להיות רציני"
הוא אמר והרגשתי כיאלו משהו התנפץ אצלי בגוף, רציתי לבכות.
משכתי באף.
"אוקיי..." אמרתי.
"פשוט הייתי חייב שהיא תכיר אותך קודם שתאשרי" הוא אמר ושמעתי
את החיוך בקולו.
אחרי כמעט שנה ארורה שהוא טיפל בי ועד שהרגשתי שאני לא יכולה
בלעדיו יותר הוא מצא לעצמו מישהי.
"את בסדר?" שאל שחר וליטף את פניי.
"כן..." אמרתי בקול צרוד.
"את רוצה לדבר איתה לפני שאת מאשרת?" הוא צחקק.
"לא... זה בסדר" עניתי במהירות.
"אז?.." הוא שאל.
"אני מאשרת כבר עכשיו" אמרתי וצחקקתי צחוק מזוייף.
הוא ישב ודיבר איתי עוד קצת, סיפר לי שהם הכירו בבית-חולים
כשעוד הייתי מאושפזת, היא אחות שם.
שהיא ממש מבינה אותו, שהיא עדינה וחסודה ובלה-בלה, השתדלתי לא
להקשיב למילים אלא רק למתי הוא עוצר כדי להנהן ולהשמיע קולות.
לפסוף אחרי הרבה זמן והרבה דיבורים הם הלכו.
תחושה מוכרת התחילה להתפשט בגופי.
גוש בגרון, דגדוגים באף וצריבה במקום שבו אמורות להיות עיניי.
בכיתי.
ייללתי בבכי.
בלי דמעות אבל הרגשה של בכי לכל דבר.
"what's wrong mis Noa?" שאלה ליסה.
המשכתי לבכות.
"it's Shahar and his girlfriend?" היא המשיכה.
הנהנתי.
"don't worry he will still come over like always"
"no..." אמרתי.
"no what?" שאלה ליסה.
"I dont want him coming over anymore" בכיתי.
"why?!"  ליסה לא הבינה "you hate his girlfriend?"
"no..." עניתי.
"so?.."
לא עניתי וכעבור כמה דקות ליסה וויתרה וחזרה לחדרה.

כמה זמן אחרי זה דפיקות בדלת, שמעתי את שחר מדבר עם ליסה.
"מה קרה נועה?" הוא שאל אותי.
"כלום" אמרתי.
"תספרי לי" הוא לחץ.
"לא קרה כלום!" אמרתי בתוקפנות.
"את רוצה שאני אעזוב את סיוון?" הוא שאל חלושות.
"היא פה?" שאלתי.
"לא"
שתקתי.
"נו, תעני"
לא עניתי.
הוא ישב לידי ונגע בפניי, ליטף אותם בעדינות.
"אני אעשה הכל בשבילך! הכל!" הוא לחש.
סובבתי את פניי אל כיוון פניו.
"באמת?" שאלתי.
"כן... באמת"
נגעתי בפניו, בזיפים, באף הסולד בריסים הארוכות ובשפתיים
הקטנות שלו, נשקתי לו.
הוא נשק לי בחזרה.
"נועה, אני עדיין אוהב אותך, תמיד אהבתי"
"גם אני..." אמרתי.
"גם את מה?!" הוא אמר.
"גם אני אוהבת אותך" אמרתי וחייכתי.
שניה של שקט ואז הוא נשק לי ארוכות.
"את לא יודעת כמה עשית אותי מאושר, אם רק היית יכולה לראות..."
הוא השתתק.
"זה בסדר שאני לא יכולה לראות" חייכתי.
"כן?..." הוא שאל.
"כן, כי אתה העיניים שלי"