"תפסיק כבר לשחק עם היו-יו המזדיין!"
הזמן קפא, והייתה שתיקה נוראית. מפחידה. שתיקה של לפני. ידעתי
שזה או שאני אוותר, או שתגיד שנפרדים. ידעתי את זה. אחר כך גם
אמרתי לך את זה, ואמרת שזה לא היה משנה.
דפדפתי בעיתון.
יצאת מהדלת ופשוט לא יכולתי לתת לזה לקרות. הוצאתי אותך מהאוטו
וחיבקתי. חיבקתי אותך כל כך חזק, ואתה נגבת לי דמעה. אם לא
רצית שהיא תהיה שם אז למה עשית את זה? פחדת לנסוע ופחדתי שתסע.
היה לך נוח מדי להשאר ולי היה קשה מדי להשאר בלעדיך.
ואז נסעת, ואני עמדתי שם בוכה. ואז נכנסתי הביתה, די רגועה.
'רואה? את בסדר, לא נשברת'. ואז באה הנשימה הראשונה שבה הרגשתי
את זה. המחנק הנורא, הלחץ על הלב. הילת הבדידות שעוטפת אותי.
ובאותו רגע, הייתי מוכנה לאבד את כולי, בתנאי שתשוב.





28.4
על ה-18.3.03