זה סיפור על שתי וערב.
שתי אהב קפה.
ערב אהב תה.
שתי אהב את הבוקר.
ערב אהב את הערב.
זה סיפור על שני אחים. לא תאומים.
זה סיפור שמספרים.

בכל בוקר התעורר שתי, ואמר לאשתו: "אשתי! הכנתי לך קפה! שתי
אותו! שתי!"
אבל אשתו לא אהבה קפה.... אשתו אהבה תה, כמו ערב.
אם לגלות לכם בסוד, אז אשתו גם אהבה את ערב.
ערב אהב לשתות תה, כמו אשתו של שתי.
ערב אהב לשתות תה במיוחד בערב, כשאף אחד לא הפריע לו.... מסביב
היה שקט.
אשתו של ערב היתה יותר בקטע של נודלס.
כל ערב היא היתה אוכלת נודלס.
היא בעצמה היתה נראית כל אטרית נודלס נפוחה במיוחד. ערב לא ממש
נמשך אליה, אך הוא לא נשאר לבד.
אם לגלות לכם בסוד, אז ערב אהב את אשתו של שתי. לא בגלל התה,
בגלל מי שהיא.
והיא לא היתה רק אשתו של שתי. היא היתה מישהי בפני עצמה. היא
אהבה תה!
והוא גם, וביחד הם חלמו להקים את מועדון "שעת התה".
בכל חג כשהמשפחות היו נפגשות, ערב ואשתו של שתי היו מתנדבים
לחלק את האוכל בצלחות.
הם היו מתגנבים ביחד למטבח ומדברים על החלום שלהם, להקים
מועדון תה חמים, כמו באנגליה של שנות ה-20. הם היו מכינים תה
לכולם, כמובן. חוץ מלשתי, שאהב קפה, מן הסתם.
ואשתו של ערב....? היא סתם נפוחה, ובכלל היה אז פסח ונודלס זה
היה, לא רק בשבילה. אז היא אכלה לה בשקט את האטריות הכשרות
לפסח מביצים, שהיה להם קצת טעם של פלסטיק ולא התערבה במה שכולם
מדברים.
לערב היו שני ילדים, לאחד קראו ציאניד ולשני קראו
דוד-גריצקליג.
לראשון קראו כך בגלל שלפני הלידה, להחריד, אשתו של ערב שתתה
קצת ציאניד, וניצלה בנס ממוות בטוח. אבל הילד יצא קטן ושטוח.
ולשני..? למה קוראים לו גריצקליג אתם שואלים? סתם כי לא הם לא
מצאו שם אחר שיהיה דומה לשם של ציאניד המקסים. הם היו אנשים
נורא מרובעים.... ורצו שהכל יהיה דומה, אפילו השמות של הילדים,
ששום דבר לא יהיה חס וחלילה שונה.
אבל באמת, אנשים, לפחות בשמות תהיו קצת מקוריים.
אבל רגע.... למה ה"דוד" בהתחלה, אתם שוב שואלים? אמרתי לכם....
אנשים מרובעים.
ועכשיו, לשתי היה ילד אחד. קטן. מעצבן. ואשתו של שתי שנאה
אותו, מפה ועד לרומן עם השכן.
איך אמא שונאת ילד אתם שואלים....? לא יודעת.... מאיפה לי?!
ולא.... הוא לא היה מאומץ, הוא סתם היה קרציתי.
בני הדודים אהבו אחד את השני בכל מאודם, ובכלל לא תיארו לעצמם
את הרומן שמתרחש מאחורי גבם.
גם שתי לא חשב על כלום. הוא היה בטוח שאשתו המקלונית אוהבת
אותו אהבה עזה, ממש כמו בסרטים, או לפחות כמו אז ביום החתונה.
יום הנישואים של שתי ואשתו הגיע.
שתי צעק: "יקרה שלי, אשתי? מה תרצי היום לכבוד יום הנישואים?
מה תרצי?"
אשתו של שתי צעקה לו בחזרה: "שתנקה את הטוסיק של הילד המסריח
שלך! שלא אני אצטרך לעשות הכל בבית. את זה אני רוצה", היא
התנפלה עליו כמו עיט. את זה אני רוצה ליום הנישואים המסריח
מחיתולים שלנו!,ואת זה בודאי לא שנינו רוצים!"
"אוי ואבוי, אשתי!" נבהל מאוד אז שתי, "איך אשתי מדברת, איך
יתכן, והרי היא אשתי!"
"אשתי אתה אומר?" צעקה אשתו של שתי, "אשתי אתה אומר, אשתי?,
ואולי שפוטתי?"
"אח אשתי איך את מדברת, את לא שומעת את עצמך, למה את משתוללת?
והרי היום הוא יום של חג, ואסור שמפינו יצא קול לעג! היום צריך
לשמוח ולצהול, ולהפגין את אהבתנו הנצחית לכל!"
"אוי שתי תסתום את הפה, ולמה חושב אתה שאהבה היא הרגש הזה?
הלוא שנאה בליבי יש וזהו הכל! אהבתינו איננה כשלשום וכאתמול!"
וכך נודע סיפור המעשה הנודע לשתי האומלל מפי אשתו הרעה, ויותר
לא ידעו הם ימים יפים כששתי היה מחייך ואשתו מעמידה פנים.
התחברו להם השניים, ערב ואשתו של שתי, לחיים חדשים נטולי כל
שתי.
וחיו להם באושר ועושר אשתו של שתי וערב, ומהצד השני, היתה
הנודלס מבכה עם שתי כל ערב.
ושתי המסכן לא נמשך כלל לנודלס הגדולה, כי הרי אכלה היא עכשיו
לפחות פי ארבע יותר מבכל השנה.
וזהו סיפורם של שתי וערב המסובכים, המובא לפניכם בקנקן עם מי
ורדים, וכשתרצו פעם לשאול מה קורה עם שתי וערב, רק ארמוז לכם
בשקט שאת הכל עשתה החרב. הנודלס הנפוחה אמנם נראית שברירית, אך
בלב שבור הרי אפשר הרבה דברים להכרית. וכך הלכה לה נודלס בלילה
נסתר וחתכה את ראשו של ערב האכזר.
ולא נראו עוד פניו של ערב לצד חברתו השדופה, ומקלונית השבורה
חזרה לזרועות בעלה.
ליוצרי הסיפור אין שמץ של מושג, איך קיבל אותה כך שתי בחזרה
ללא סייג, והרי פגעה בו ההיא, בליבו הקטן, והופ הוא סלח לה,
לאכזרית מכולם.